שיר 1: גוגל פלוס דאדא שווה גאגא?

סיפורי מעשיות :
ניוטון משפיע על הטכנולוגיה.
צילמתי סרט במאונך,
בוריס אתה כה פוטוגני!
איך עושים צבע מים בפוטושופ?
כושים בעירום -
ילדות מזדיינות,
קייט ווינסלט בעירום -
קסדה לתינוק,
יעל בר זוהר בעירום –
מכתב המלצה,
פומלה הנדרסון בעירום -
הזין הארוך ביותר.
צריכה פיפי.
רטובה.  

(למנויי פרו יש אפשרות לראות מאיפה הגיעו אליהם, השיר מורכב אך ורק ממילים וביטויים דרכם הגיעו לבלוג שלי מגוגל)

שיר 2: דאדא פלוס גימטריא שווה דימטריא?

בארצך :
מצפה כוכבים,
נווה מדבר,
רחיצה.
צווארי,
הקרוב.
מיזרון.
איבר מין,
לזרעו.
בשיא:
טרומבון.

הבוקר :
בושה.
דג רומני.
עקומה פחד,
באופן חיצוני.
איך יוצאים מפה?
אושו? אורניום?

טיפול עוקב?
מטרידים?

שווא.
קקי צהוב.
זורק.

(זו ש שווה 313 בגימטריה. גם שאר המילים והביטויים בשיר הנ"ל שווים 313)

(נדמה לי שזו הפעם הראשונה שאני משתמשת במפריד בפוסט)

יש כאן עוד אלמנט להרהר בו, מצב הרוח של הדמות הוירטואלית.
המרחק שישנו לפעמים, ואיך אפשר להיות די מעוכה באמת, לעלות לרשת, להצטחק, להשתובב, להתבקבק.
מבלי להרגיש שזה זיוף שמח. (אבל לדעת שזה מרחיב את המרחק).

ובמסורת החשפנות העצמית הנהוגה פה, זו שהיתה מוציאה אותי לחינוך מחדש בדיסטופיות מסוימות,
דברים שעשיתי הערב: תמונות שצילמתי בחתונה של אחי. בלי עיבודים, רק חתכתי פריימים שנראו מעניינים.
יש את הרגע הזה במספרה, (לא שאני זוכרת) בו הספר צועד אחורה ומתבונן במעשה ידיו.
ונגיד שהוא מגלה שהגוונים מגלים את הקרקפת העייפה יותר משהם מסתירים.

מכאן מתחיל החלק הבלתי מילולי של הפוסט. הוא חשוב לי יותר.