זה היה יום שמקיצים אליו בחשש מרחף, אשל ואני נפגשים סופסוף עֵרים, לחי אל לחי, צואר אל צואר, לאחר שבוע מתוח של נעדרות הדדית.
(יש ימים בהם הנטל האורבני, הכרת היותך לכודה בין כך וכך סבך של טונות ברזל מצופים בטון, ומצויה בתוך עננה של אוויר רע, עומד, מכה בך כבר בבוקר מוקדם).

כרגיל בימי שישי אנו משרכים (ושוב אני כותבת בלשון אנחנו, ולא נוח לי בגב) את דרכינו אל התחנה המרכזית הישנה, לספק את ההתמכרות לגוֹנדי ב"עדן" הזכורה לטוב, מה גם שיום שישי הוא יום האָש. (אוכל פרסי. חור רציני בהשכלה הקולינרית של מי שלא מכיר).

הקצנו והתערבבנו זה בזו וזו בזה, צרצורי הבטן הריקה על ראש שמחתנו, עצמתי עיניים ואמרתי שמתחשק אוויר צח, ואור שמש, ועם כל הכבוד למזון העדנים של עדן, הרי היא אחת המסעדות שהן דוגמא ומופת לכיעור אורבני מסומא ניאונים, ובפאתי העפעפיים הצטייר משהו כפרי למחצה, כחול ימי מתמזג אל כחול שמימי וכתפיים מלוטפות רוח ואוכל פשוט.

וכרגיל, אם חורגים מהמסלולים הקבועים (עדן, אבו חסן, כנאפה, ג'ירף, פועה), משתררת תהום גסטרונומית בלתי ידועה, משובצת פירורי שמועות, עד כי אינך זוכרת אם לטוב או לשמצה צף שם זה או אחר בתודעה.

לפחות הייתי החלטית מן הפן הגיאוגרפי. אי שם מול גלים, כן, אבל לא בתלאביביות, המעוצבת מדי. בלי ג'ל ומסקרה ואפטרשייב מתערבבים בחלל, והעומס של ישבני יום שישי.

יפו, אמרתי, כבר צהריים מתאחרים, אולי קצת פנוי שם, אולי המועקה רופפת יותר.

מכוח הרגל האוטו נהג אותנו עד פועה, שגם היא נתונה בין יותר מדי קירות. נמלטנו אל הים.
שנים לא הייתי בטיילת של יפו, זכרתי רק קירות לבנים של מסעדות דגים יקרות ויבשושיות.

יצאנו אט, הגענו בואכה הים. התרווחנו על ספסל מולו, פולטים אוויר בהקלה, כחמת חלילים מפונצ'רת, ולאט לאט מתפעפעים בנו המקצבים הקבועים, המרגיעים, של הגלים, באים והולכים, והכחול מסנן את האבק מראשינו, והרוח, הרוח קרירה ומלאכית.

וכשהרוגע החל מסתנכרן בדמנו, פתחו הקיבות במסכת תחנונים רמה, ואנו פנינו כה וכה, נכונים כבר ללכת לאיבוד, רעבים ועצבניים, ואז להתפשר על המקום הקרוב ביותר, שיהיה בנאלי, מאלה שאפשר לדקלם בהם יחד עם המלצר את התפריט שמשתכפל מעוד אלף מסעדות. ובדיוק מאחורינו, במיקום של מלכודת תיירים קלאסית, ממש בכניסה לטיילת, עמדו שמשיות בירוק ולבן, וישבו אנשים ואכלו, ולא היה צפוף מדי, וחשבנו, כל כך נעים היום, האוכל ממילא משני, למה לחפש את מה שמתחת לאף.

באנו ועמדנו בפתח, בצלחות הסועדים התחסלו תבשילים ביתיים למראה ולא סלטי חסה אימתניים, נחה דעתנו, התיישבנו. משהו במקום לחש ארעיות, כמו מקום חדש שכמה יזמים זריזים פותחים לקראת הקיץ, אולי כסאות הפלסטיק הירוקים, אולי הארגזים השטוחים ובהם אספקת הכוסות והסכו"ם שקיבלו את פנינו. המלצר בעל עיני הילד היה מסביר פנים, השמש רכה והצל צלול והים ימי למכביר, והרפתקאה, ומסעדה בסיסית וארעית של קיץ, וזה היה טוב מדי, קרוב באופן חשוד אל מה שראיתי בעיני רוחי כשיצאנו.

והתפריט הלא כתוב, שדקלם המלצר, נשמע בדיוק בסדר, מעניין, מקורי, לא יומרני. והזמנו פתיחת סלטים, ואשל (שלא אוהב טעם וריח של דברים ששחו בים, ולאות התחשבות נמנעתי), הזמין את קוסקוס הכבש באפונה וארטישוק ירושלמי שאני חמדתי, ובעוד אני מתלבטת אם להזמין עוד מנה עיקרית, המלצר אמר בנחמדות גדולה שאין צורך לדעתו, והוא רוצה להציע עלי גפן טעימים מאוד בין הסלטים לבין הקוסקוס, וברוח ההנאה הסכמנו מיד, ועד מהרה הגיעו הסלטים.

וציפינו שהם יהיו בסדר, אבל אחרי טעימה קטנה של החצילים התחוור כשלון הקונספציה.

מישהו במטבח יודע מה עושים עם חצילים, שזה פחות או יותר אומר שהוא יכול להסתדר היטב גם עם כל השאר. עוד נגיסה בחצילים, החיך נפער בפליאה ודורש לטעום עוד, מהכל, וטעמנו, וטעמנו, והטעמים היו עזים, אוכל אמיתי, אוכל ישיר ופראי, שידיים בשלניות מנוסות ובוטחות הכינו,

(אין לטעות בחריקה המתפצפצת הזו של חמוצים שמחים, שהרי רק שלושה סוגי חמוצים ישנם: המתים, העצובים, והשמחים. המתים מגיעים בקופסאות שימורים. העצובים נטעמים כחיים עדיין, אבל עצובים מפאת תיבול מוגזם ותוקפני (דוגמת אלה שמקבלים ברוב השווארמיות), והשמחים, אלה מתי המעט הנדירים, שטופלו כיאות, במידה המוציאה מהם את מירב חינם, ולכן הם, מרטירים של גן הירק, מתים שמחים)

אחרי הפלפלים הקלויים קרא המואזין ברקע למאמינים, קול יפה היה לו, למואזין של יפו, שלשם שינוי מערכת הקול של המסגד לא חתכה באכזריות. מזמין ועורג היה קולו, ולרגע לא היינו שני אוריינטליסטים צפוניים במובלעת תיירים, לרגע הונחו אפילו רגשי האשמה התמידיים של הסכסוך, והיינו פשוט שני תיירים מאושרים שהגיעו אל השלווה ואל פרוסות חציל ברוטב לימון ונענע.

ואז הגיחו עלי הגפן. הם שחו ברוטב נגיב להפליא של יוגורט, כרישה ושמן זית, וצפנו בתוכם אוצרות צימוקים וצנובר. הלוליינות שבין המתוק למלוח לחמוץ, האיזון המזוקק, הכמעט זֶני שלהם, הורגשה בהם גדולה אמיתית, ואשל ואני עברנו להחליף קולות השתאות, מתובלים בפיסות פיתה שנטבלה במיץ יקר הערך שניגר על הצלחת, מקריבה עצמה על מזבח האושר הלעיס.

כשהגיע הקוסקוס, ריחני וקורן ככלה ביום חופתה, (ואשל, לא נהנתן אוכל גדול, הפליט אנחת עונג שנשמעה אורגזמית ממש), כבר לא יכולתי להתאפק. לא ייתכן שאוכל כה חדפעמי יעבור בשתיקה, בלתי אפשרי שהמקום הזה אלמוני, שאין תור נלהב בכניסה. שאלתי את המלצר בתדהמה, תגיד, איך קוראים למקום הזה, והוא ענה בפליאה, זו המסעדה של מרגרט תייר, לא ידעתם?

אהההה.

אל האגדות על המסעדה של מרגרט תייר התוודעתי לפני שנים רבות, עת הייתי מכורה לקריאת מוספי אוכל וביקורת מסעדות (וגם לבישול משובח הייתי מכורה, אבל עבר לי) שנים שהסתקרנתי ללכת אליה, (ובצירוף מקרים משונה השם מרגרט עלה כי בזמן האחרון איילת מאיימת לגרור אותי לשם לכשתגיע לארץ), אבל אף פעם לא הצלחתי למצוא את המסעדה. זכרתי היטב את הפולקלור, התיאורים התייחסו למסעדה זעירה וכוכית, שהתמחור בה אגדי ובלתי צפוי לחלוטין, יצירתי אף יותר מהבישול.
ונדאגתי לכמה רגעים כשעלו במוחי השערות על גובה החשבון הממשמש ובא, אבל הרגשת התפנוקים המתפשטת באיברים בד בבד עם שומן הכבש מהקוסקוס הטוב ביותר שאכלתי בימי חיי, אמרה, מילא, יעלה כמה שיעלה, אין מחיר לטעם הזה.

התגלגלנו משם בקושי, כבדים אך טובי לבב, רגועים ומשומני שפתיים מחויכות. בשבת בצהריים תפסתי את עצמי מתעוררת ומממלמלת לעצמי בגעגוע "הו, מרגרט, מרגרט" אבל התאפקתי בגבורה.



קלישאה מסוננת: פעם היו שקיעות נהדרות במקום עבודתי, עד שבאו ותלו שלט ענק על כל הבניין, כי מהן שקיעות לעומת שטח פרסום יקר, ומאז השקיעות שם מרושתות. הבד מחורר, ענה אשל לתמיהתי, כדי שלא יתפוס רוח ויהפוך למפרש גדול. חבל, חשבתי, ברוח מספיק חזקה אולי היה הבניין נעקר ממקומו ומפליג אל הים.