רגע אחד שקט בבקשה.
אני רוצה לומר דבר מה.
נתקלתי בו פעם, במקרה.
הדף שלה.
היא פצעה את ליבי.

יעל דנציג, אישה צעירה, מוכשרת, רגישה, נוגעת ללב, שמה קץ לחייה, היום לפני שלוש שנים.
אהובתה, מישל, הקימה את הדף לזכרה. מאז, אני חוזרת לבקר שם מדי פעם, כעולה על קברה. חבל שאין ביכולתי להניח לה שם פרחים. אניח אותם כאן.

ואולי אני מזדהה איתה כל כך כי גם אני הייתי שם, או כמעט שם, בגיל עשרים. דכאון עמוק ותכנון נחוש לפנות בשקט את המקום שלי. אצבע אלוהים, אחד מאותם צירופי מקרים סתומים, טלפון של ידיד שלא היה בכלל אמור להתקשר, התניעה שרשרת של אירועים שפגמה בתוכנית המקורית, שנועדה להצליח. נכשלתי. כנראה שעמוק בליבי רציתי להישאר. אני לא יודעת. אני לא אומרת שלא היו פעמים בחיי שהצטערתי שנכשלתי. רוב הזמן אני שמחה.

הרגע הזה שלפני הקפיצה, לפני הושטת הידיים אל התהום. (הקפיצה היא מטאפורית. רוב האנשים בוחרים דרכים אחרות למות).
ווים וונדרס (תסריט משותף עם  פטר הנדקה) היטיב לתאר אותו קולנועית. במלאכים בשמי ברלין, המלאך ניצב מאחורי כתפו של הקופץ, היושב על קצה הגג ומחשב את קיצו לאחור. הוא מניח יד אוהבת ותומכת על כתפו. והקופץ מזנק קדימה, אל האוויר הריק. המלאך צועק "לא", ומסב את פניו. זה בעיני אחד הרגעים היותר נוגעים בקולנוע.

שנים מאוחר יותר, יחזור וונדרס אל הקופץ, במלון מיליון דולר שלו. גם את מחשבותיו של הקופץ הזה אנחנו שומעים, בפתיח של הסרט. והפעם ברוח התיקון, הקופץ מבין, רגע אחרי שקפץ, שאין דבר יפה ויקר יותר מן החיים. לאחרונה נזכרתי בסצינה הזו כשבטעות איומה הגעתי לאתר שבו הופיעו תמונות מאסון התאומים. אני לא רואה טלוויזיה, ולא ראיתי עד כה את התמונות ההן בעיתונים, וזה היכה בי באכזריות, התמונות של אנשים קופצים מן המגדלים הבוערים. אנשים שלא היתה להם ברירה. אנשים שרצו לחיות בכל מאודם. בכיתי גם בשבילם.

הגורל של יעל נכתב אחרת. אני קוראת אותה, ולבי מתכווץ למחשבה שלא יכולתי להיות שם בשבילה, שאף אחד לא יכול היה. איש לא היה שם ברגע ההוא, לתפוס בשובל שמלתה, כשקפצה אל התהום. שהיא אינה איתנו עוד, ולא תהיה לעולם. כל שנותר הוא הזכרון, לאוהביה ולמכיריה, ושיריה, לאנשים כמוני, שננגעו על ידי הקסם שהיתה, שבכו עליה, ממרחק, באיחור.

ולו רק היתה מחכה עוד קצת. הולכת לטיפול. לוקחת תרופות. אפילו מסכימה להתאשפז, במקרים קליניים קשים. או משנה את החיים באופן קיצוני, במקרים שבהם עוד יש קצת כוח לזוז. (בזמנים קשים אני, למשל, שוקלת להצטרף לצוות על ספינה של גרינפיס לשנה) הכל עדיף על עכשיו, על הדף הזה, שלנצח יישארו בו רק השירים האלה, שלעולם לא יתחדשו בו השירים שיכולים היו להיכתב על ידה היום, לו היתה כאן.

אני רוצה להזמין אתכם להכיר אותה. לכו, ראו, הקימו אותה רגע לתחייה דרך מילותיה.
הייתי רוצה להקדיש את הרגע השקט הזה לזכרה, ולזכרן של כל אותן נשמות יפות ועצובות, שאיבדנו, שאנחנו מאבדים כל הזמן, שעוד נאבד, למחלה האיומה הזו. ולכל אלה שחושבים על זה, לומר, חכו קצת. לא בוער. קחו אוויר. נסו הכל, כל פתרון קיצוני, רק לא זה. אנא.

אהבתיך, יעל, וכל כך אני מצטערת שלא זכיתי להכירך.