(זיקוקים חפוזים: לא יוצאים אפילו קרוב למציאות. פעם אחרונה ש. רק קצת תיקוני צבע וחיתוך, זה לא שהספקתי לשחק עם התמונות הללו ברצינות)

פה זה התחיל, אבל הזכרון האמיתי שיש לי מימי תחילת הזוש הוא עצי הג'קרנדה נפקחים לאורך רחוב בלוך, בדרכי הביתה, הסגול הזוהר חודר את החלל הקטן, החשוך, מתחת לעצם החזה, לעתים דקירות מהירות ואדישות, כחברי כנופיה בעיצומו של שוד פרוטות, ולפעמים באנינות מעודנת, כאציל נעלב שהשכים לדוקרב.
(אולי אני צריכה לקחת חופש מייצור דימויים לאיזו שנה או שנתיים. דימויים טקסטואליים, זאת אומרת)





וזה מה שכתבתי בתום שנה,
מפליא, אבל כנראה שבחרתי אז בשביל הנכון.





עולם כמנהגו נוהג : (ומצפצף בעצבנות, וחותך מסלול!) דווקא כשבאה העת למלים נרגשות, הן מסרבות להזדמן.




הרבה קיבלתי מהמקום הזה. כל כך הרבה, שלו פתחתי ברשימת תודות, היתה גולשת על גדותיה.
אנשים יקרים פגשתי כאן.

תודה לכולכם. על החום, האהבה, הפירגון, המחשבות והדעות שחלקתם איתי.

ובעיקר על הקשב המרוכז ותשומת הלב האיכותית שהענקתם ברוחב לב למישהי שכה זקוקה להם.




חשוב לי להתנצל שוב בפני כל מי שלא הצלחתי להתייחס אליו כפי המגיע לו. לצערי לא עמדתי אז וגם היום קשה לי לעמוד בקצב המיילים, ויש מספר גדול מאוד של אנשים יקרים שמעולם לא השבתי למכתביהם היפים, וזה מצער ומביש אותי עד עצם היום הזה. עמכם הסליחה.