מיכאל אוחיון לא יפתור תעלומות רצח נוספות, ואני כבר התרגלתי לנוכחותו בחיי, מין התרגלות כזו שבונים עליה גם לעוד עשרים שנה, ספר פה ספר שם. מה קורה לגיבור ספרותי סימפטי כשזו שכותבת אותו מפסיקה לנצח? לרגע כמעט הרגשתי צורך ללכת לנחם אותו. 5

 זה גיל צעיר מדי למישהי כמו בתיה. 57 זה צעיר מדי לכל אחד, לעזאזל.

אהבתיה.
אהבתי את הדרך בה כתבה, בלש אינטיליגנטי הוא ז'אנר מאתגר, והיא היתה בין הבודדות שעמדה בו בכבוד.

אבל את ההספדים הספרותיים אשאיר לאחרים. אני רוצה לדבר על המורה שלי, בתיה.

אני חושבת שבתיה היתה אחת המורות הטובות ביותר (נהוג לאמר, ובצדק:) שהיתה לי הזכות ללמוד אצלן.
קשוחה אבל הוגנת זו הקלישאה שמרחפת בשדה הזכרון כשאני חושבת עליה. אני זוכרת שאסרה ללעוס מסטיק או לאכול בשיעורים, ובכלל הכיתה התנהלה כמו כיתת תיכון, מי שאיחר לא נכנס, ומרגע שנכנס לא זז מהכסא. (הפורמליזם הטהור הוא מה שכולם זוכרים הכי טוב, לא?) רק עכשיו, כשקראתי שלימדה שנים בתיכון לפני שפרסמה ספרים, התחוורו לי ההרגלים האלה שלה.

אני חושבת שאצילית יהיה שם התואר בו אבחר, אם אסתפק רק באחד. משהו באיך שזרמה בחלל, בקולה כשדיברה איתנו, האלגנטיות הפשוטה, הלא מאומצת, שרשרת האופאלים הזעירים שזהרה על צוארה, הצעיף הדקיק שהצטרף וליחך צוואר שֶעוֹר דק מתוח עליו, הניגוד בין הבשר הנכנע לאיטו לזרימת השנים לבין העיניים הצורבות הללו שדולקות באש נוזלית.

אהבתה העמוקה, המדבקת, המרגשת, למילה הכתובה, לדיוק של ההבעה.
(על המשפט הזה היא ודאי היתה אומרת, שהוא לא מפרט מספיק מה בעצם היה כל כך עמוק או מרגש באהבתה, ואני הייתי עונה, הדבקות ברצון להנחיל הלאה את האהבה, הנדיבות שבה) והכימיה הזו שמלחימה מורה אחת וכיתה של עשרים אנשים לדבוקה שמעפעפת באותו הקצב בין המשפטים. אהבתי ללמוד אצלה, להשתאות מן האזמלים המעודנים בהם פירקה את גופת הטקסט והניחה מול עינינו, שנלמד.

והכרת התודה הפרטית על חסד מופלא שנטתה לי.
רגע מיוחד בחיי שעבר בתיווכה האוהד. שהרי אני שתקתי שנים את שכתבתי, וגם כשכבר הרשיתי לעצמי לכתוב ברשת, לא העזתי לקרב את הכתיבה אל החיים האמיתיים. בביה"ס סם שפיגל, בשיעור שלה, בו החזירה עבודות בית, סיפורים שנתבקשנו למסור כתרגיל, וביקשה ממני לקרוא את שלי בפני כולם (בכל פעם בחרה שתיים שלוש עבודות שלכיתה יש מה ללמוד מהן), עמדתי בפני הרגע המצמית, שבו משהו שהיה אז אני באותיות של דם, משהו אישי ופרטי כל כך, עתיד להיות משויך לי בישירות מצמררת, לנוכח אנשים אחרים.
הו, הגרון החרֵב. הלב המחיש. הידיים המנסות להסתיר את רעדן.

קראתי בפני הכיתה. כל האזניים פנו אלי, בקשב מוחלט. וכשסיימתי, עמדה בכיתה דממה לכמה רגעים, ואחר כך, כמצייתים לכוריאוגרפיה נסתרת, פלטו כולם אוויר, ביחד, ונעו בכסאותיהם, התיישרו, התנערו, התיישבו. והדם טיפס אל הלחיים, אבל גם ההכרה הראשונה באמת, שהכתיבה שלי יכולה לגעת בבני אדם, שאת השקט זה איש לא כפה, לא ביקש, לא תכנן, שהוא אירע מעצמו, שאני חוללתי אותו.

[אחר כך הוסיפה כמה דברים יפים על הקטע הזה, שלא לגמרי שמעתי, למרבה הצער, כי ראשי היה סחרחר, אבל הרגע הלא מילולי שהוענק לי בכיתה היה חזק מכל הדברים הטובים שנאמרו אחריו. אפשר כמעט לקרוא לזה אירוע מכונן.]

בתיה גם ידעה להעיר לי, זמֵנְמה אחר כך, כשביקשה שאקרא קטע אחר שכתבתי, משהו שונה לגמרי, סתמי, בלי כחל וסרק, כשהיא ממסמרת אותי בעיניים רכות ממוסגרות מצח חמוּר, אמרה שכתוב בסדר, אבל היות שכבר השמעתי פעם את קולי האמיתי, היא יודעת שהדבר הנוכחי, זה לא זה. כך בפשטות. וחתמה בכך שורה מפוארת של נסיונות לכתוב כדי למצוא חן.

(והו, כמה סקרנית אני לדעת מה היתה חושבת על זו ש)

גם בזכותה התחלתי לכתוב משהו רציני. רומן אפשר לקרוא לזה, אבל לא בדיוק. (אבל אז מת לי ההארד דיסק, וההתאהבות הדפוקה, ומת החשק לכתוב ובמקומו התפשט ייאוש, ולא יכולתי לעמוד יותר בלימודים בסם שפיגל וגם לא היה טעם, אפילו מילה אחת לא כתבתי בתקופה ההיא). וכך פנתה דרכי והתרחקה ממנה. את הביקורות שלה בהארץ קראתי באדיקות, ואיכשהוא ידעתי ביני לביני כל הזמן שבעוד כך וכך שנים היא תהיה אחת האנשים שאבקש מהם חוות דעת, אחת הנדירים הללו שאפשר להראות להם משהו שכתבת ולקבל ביקורת נוקבת, אמיתית, ביושר, בכנות, בהחלטיות, אבל בעדינות. (אין הרבה שאפשר לסמוך עליהם בנושא. הרוב מלטפים במידה שאי אפשר להבין ממנה מה טוב ומה רע, ויש גם מיעוט שיכול לגרום לך לקרוע כל דף לחתיכות קטנות ואז ללכת לתלות את עצמך על העץ הקרוב)

כל הזמן אני ממנטרת, יש זמן, לא דחוף, לא בטוח שיש לי בכלל צורך, "לכתוב רומן".
(רומן, זה מושג של הדור הישן, לא? הרי יותר אנשים קראו אותי כאן משהיו קוראים לו פרסמתי את הכתוב כאן בספר ביכורים, מאת פלונית.

מה חסר לי כאן בעצם? היכולת להגיד "פרסמתי ספר"? פרוטות התמלוגים? כמה עצי גשם שנפלו על קידוש שמי?)

אבל בעיקר: יש זמן.

מותה של בתיה זעזע אותי, מעבר לאמפתיה הכאובה שדוקרת בגוף כשחושבים על הייסורים בדרך, על המשפחה, על השלבים הנוראים בדרך שכבר מוכרת מדי, על הגילוי והפחד והתקווה וההחמרה והדעיכה האיטית, המדומדמת, על הספרים שלא ייכתבו, על הבזבוז, האובדן, עצוב למות לפני שהספקת הכל, לא משנה איך חיית ומי היית, המוות מחלק את פתקי הגורלות הקטנים והמאוסים שלו. אין הנחות.

רציתי להודות, בתיה, על מה שנתת לי. תודה.

והנה הדבר האחרון שלמדתי ממך, הסטירה בפרצוף שחוטפים כשחושבים שיש עוד המון זמן.
כי אין זמן,
אין.