המילים שוב מכשילות אותי, או שמא יש לאמר, אוזלות ממני, בזמן האחרון.
אני חושדת שהמשאבים הנפשיים המופנים למכונת העיבוד שאינה פוסקת, זו השייכת לתערוכה הממשמשת ובאה, גוזלים ממני את היכולת להתבטא כמו בת אדם סבירה. השפה היא הילוך מכונית סורר, מסרבת להשתלב מתוך הרצף המחשבתי אל גלגלי המציאות, אני נותרת כסוית ערפל, שמרחף סביבי בעוד כפות ידיים מרובות פורמות את מעשי הסריגה הצפופה שהם מחשבותי.

עוד פעם, במילים של בני אדם: כבר כמעט שנה שזה מתבשל, ברצף מעייף מאוד. החלפתי יותר רעיונות מגרביים, ואני מחליפה שתי גרביים מדי יום (לא זוגות, חלילה. כל גרבי מוחזקות בסלסלה גדולה ממנה אני שולה בששון שתיים לא תואמות מדי יום, כי זה מצחיק אותי תמיד, אנשים נוטים להביט בתמיהה בגרביים שאינן תואמות, משום מה זה מתמיה יותר מפירסינג או מקעקוע, למרות שהאחרונים דרסטיים יותר, הם גם נפוצים כל כך, שהעין כבר התרגלה. מצחיק עד כמה אנרכיזם הגרביים בגרוש אפקטיבי במקומות מסוימים. והרי מה הטעם להתאים שתי גרביים זהות? היש משעמם מזה? הרי לכם קונוונציה של יומיום שמעטים עוצרים לתהות עליה, אבל מהרגע שעצרתם וחשבתם על זה בהגיון, אין סיבה טובה, נכון? להיפך, יש תענוג במפגשים של זוגות מעורבים: גרב כחולה מודפסת פו הדוב פוגשת גרב מפוספסת כתומה, גרבי פסים הן החביבות עלי).

אה, כן, ואני גם מתקשה להיאחז בקו המחשבה החלקלק.
אגב חלקלק, ביום שישי נהייתי דודה, ההורים שלי הפכו סבא וסבתא, (פעם אמרתי להם: יש לכם רק ילד אחד לבנות עליו בעניין המשכיות המשפחה, הילד ההוא היה אז נווד למחצה ושובב גדול, מה שדי ייאש אותם) מזל טוב, מזל טוב, עכשיו כולם יכולים לנוח על זרי הדווקא.

מלבדי, זאת אומרת. (אני כמו החלודה של ניל יאנג)
תערוכת הגמר, במיוחד מכיוון שלא יצא לי להציג הרבה מאז תחילת לימודי, נהייתה חשובה מדי.
היות שכך, לא הצלחתי להתמקד על רעיון אחד, אלא הרצתי תהלוכה ארוכה מאוד של רעיונות, שבהגשמתם בלבד היה אפשר למלא בניין גדול, (אבל אין חשש, זה לא שאי פעם יהיו לי הזמן או הכסף), וכבר נהיה מאוחר, הרי אמרה-נזפה בי האוצרת (לפני פאקינג חודשיים) : תעצרי עכשיו על הרעיונות האלה, תתחילי כבר לבצע,
ואני אמרתי כן, ומאז הפכתי את העבודה הלוך ושוב עשרות פעמים נוספות.
לא יכולתי אחרת. לא היה ה"פינג" הנכון בבטן.

אבל משהו התגבש, (בקושי רב). היתה סקיצה סופית.
ביום לפני הגשתה היתה לי סחרחורת, באותו היום - בחילה, ולמחרת כאב ראש קטלני.
ביקשתי חלל קטן, נמוך, אינטימי. חילקו חללים לתערוכה, קיבלתי חלל גדול למדי, בשותפות עם עוד שתי בנות. (לא מאשימה את האוצרות – הן נתנו עדיפות לאנשים שהיו יותר החלטיים ומוגמרים בתוכניותיהם, שזה הגיוני).
השותפות לא מפריעה לי, אבל הגודל של החלל בלבל אותי, כי כל הקומפוזיציה המפוארת שכבר הצלחתי להתקבע עליה איכשהוא, קרסה.

הלכתי אל החלל בחשש, עמדתי והסתכלתי בו, ובכל אופן דברים התחילו להסתדר לי בראש, חלקם, החלק שהתאים לפינה, אבל הייתי זקוקה לשלושה קירות, בחלל הנוכחי יהיו לי שניים (אין תקציב לקיר גבס) ואין אפשרות ליצור את התחושה האינטימית שהעבודה נזקקה לה.

ופתאום הבנתי עד כמה הקושי להתקבע על רעיון נבע (גם) מן העובדה שלא ידעתי מה החלל בו תוצג העבודה, ועד כמה נוכחותו של החלל, כל חלל, גם לוּ היו נותנים לי איזה בוידעם מאובק שצריך לעלות על סולם כדי לראות, (המממ, רעיון), מנחמת ומאריצה אותי בצלילות נדירה כל כך, שלא היתה קודם.

(סיפרתי בשמחה לר', "קיבלתי חלל!", הוא ענה, את יודעת, למישהו מבחוץ זה לא נשמע הכי טוב)

וכך, אחרי שכבר היתה סקיצה סופית, החלל בעט אותי שוב אל אי הוודאות, הראש חזר להסתחרר.
עוד שבוע עבר. שינויים יומיומיים בתוכנית, כמובן. (עוד התרחבות של שולי הפחד בזוויות העיניים).
ופתאום קפצה אופציה ב' משומקום, וחשבתי לעצמי כתמיד, נשמור לפעם אחרת, אבל אופציה ב' (המוצלחת) נידנדה בלי הפסק, והיום בצהריים, ברגע של חדות, הבנתי מה צריך לקרות ואיך אופציה ב' שייכת בעצם לגמרי לאופציה המקורית, וכמה זה מתאים יותר לחלל הנוכחי.

כך נזרקו שוב שני אלמנטים מתוך ארבעה, ושניים אחרים באו במקומם,
ואולי תשרה השלווה במעוני? (תזוזה קלה של גבות ספקניות)
לא, די, באמת, רחמי עלי, מספיק עם המירוץ המטורף הזה, אני אומרת לעצמי ומנסה להשתכנע שאפשר להתיר את הציפורניים מבשר כפות הידיים ולנשום עמוק,
זהו, נגמר, אני סגורה על רעיון.
הוווו.

(ויש גם עבודה נוספת, שקשורה לבלוג, פרוייקט משותף, בעצם, אבל עליה בפוסט הבא)

ובינתיים תמונה של העבודה שהצגתי אז, בדצמבר:
אמבטיה ישנה ומצולקת, הפוכה, צבועה מעין בז' אפרפר, יצוקה בתוך משטח שקוף של ג'ל. (כל כך שקוף עד שבבוקר ההגשה מישהו דרך על המשטח באכזריות והשאיר בו טביעת נעל). בפתח הניקוז של האמבטיה, ערוגת-ערווה מסודרת. האמבטיה נסתרת במעין קיטון שתחום על ידי וילון-סדין לבן, עליו טביעות גוף בכתמי שמן שקפקפים. מלמעלה תופח נפח בהיר, בלתי ידוע.