הקודם לא התאים לצרכי, ואחרי פרפורים לכאן ולכאן התאמתי את העבודה אליו.
בשבוע שעבר הסתבר שהתקרה עשוייה גבס, והעבודה שלי, שחציה מבוסס על תליה, לא תוכל להיות מוצגת שם. ביקשתי שיבדקו לי אופציה לחלל אחר, ובמקביל כבר התחלתי לתכנן כל מיני תמוכות נסתרות.

סופו של דבר, קיבלתי חלל חדש. פרופורציות שונות. תחושה אחרת. אין מיזוג, וזה אומר לוותר על הג'ל או למצוא ג'ל מחומר שלא יעלה עובש. החלל סופי ללא אפשרות ערעור, עכשיו הזמן להיות נדיה קומנצ'י של האמנות (דימוי מגוחך מכל כיוון שחושבים עליו) ולהגמיש את העקשנות שלי תוך פליק פלאק לאחור.

כל זה קרה בבוקר, בערב כבר יש עבודה חדשה, בערך. וסחרחורת.

בחודש האחרון הייתי חולה שוב ושוב, כאבי ראש, חולשה, סחרחורות, כאבי פרקים, חום, שיעול, וחוזר חלילה. נדמה לי שהגוף מנסה לאותת שזה כבר לא זה, סירבתי להקשיב, התחיל לשחק עם התרמוסטט, להעלות להוריד את הטמפרטורה, המדחום חושב שאני צוחקת עליו, בכל שעה הוא מודד חום גוף שונה לגמרי.

רופא? אני? לא, אני לא הולכת לרופא, יותר כיף לדמיין את הגרוע מכל. עשיתי משהו קונסטרוקטיבי, שכתבתי את הצוואה שלי, אין עלי בהיפוכונדריה למרחקים ארוכים.

(אצל תינוקות לא רואים נקבוביות עור גם כשמתקרבים, אלא משטח משיי אחיד ובו קצת זהרורים)

[רגעים של האצת הזמן: אשל ואני במוזיאון תל אביב. אני מתעכבת על עבודת וידאו מסוימת, הוא הולך קדימה, אחר כך חוזר אלי ואנחנו ממשיכים הלאה, הוא אומר, את חייבת לראות את החדר הבא, יש שם מישהו שחשב על משהו שמאוד מזכיר את הג'ל מעבודת האמבטיה שלך. אני מתקרבת. משטח גדול על הרצפה, אמנם לא שקוף אלא אטום, ובכל זאת. קשה להמציא משהו חדש לגמרי, אני חושבת לעצמי, ומתקרבת לראות של מי העבודה. זו עבודה מ2005, של מורה מהמדרשה, שהיה נוכח בביקורת עבודת האמבטיה (דצמבר 2004). כן, העבודה שלו הלכה לכיוון יותר מינימליסטי, אבל הלב שהאיץ לרגע יודע היטב: עבודה שלי השפיעה על עבודה שמוצגת במוזיאון תל אביב, אולי בכל זאת יש בי משהו]

וזה שלינק לרן-רן, שמחפש אמנים לכתוב עבורם מוזיקה, ובחור חיובי באופן כללי.

היה עוד שלינק שרציתי לתת, אבל שכחתי. ציינתי כבר שבעיות ה, אממ, לא משנה, החמירו לאחרונה?