האם אתה מבין שמשהו לא בסדר?

נרדמת, כאילו אין סדקים. במיטתי, אחרי שחיבקת אותי כל הערב, ולא הצלחתי לומר מילה, רק עננות פנים ומוזיקה נמוכה. והבטת בי מביטה בך. והבטתי בך מביט בי מביטה בך. ובכל תזוזות חלקיקי המבט התכופות ממני אליך ובחזרה, לא היתה בי נשימה אחת נקיה.

על מה אתה חושב?

לעולם לא אכיר את צבעם של דגי המחשבות שלך. ביקשתי ממך לא להירדם. אני לא יודעת איך אתה מצליח להיות עייף אחרי כל השינה של אתמול. אתמול היו לי מילים אבל ישנת אותן, ואני הסתובבתי בחדר, סביב המיטה שלי, ורציתי למשוך את הסדין, להעיר אותך, לנסות להגיד את מה שמתנגד. הקשבתי לנשימותיך. כל כך בטוחות בעצמן. אני מקנאה בבטחון הזה.

למה ממשיכים?

אני לא יודעת אם אתה מבין שאני מביטה בך ורואה סוף קרוב ואפשרי, אם אתה מבין שאני מנסה לאסוף מילים בכפית אומץ מפלסטיק, והן גולשות בחזרה אל קרקעית הבטן שלי, רופסות ורקובות. האוויר גושי ומרגיז כמו חלב חמוץ וסבלנותי גוססת על רצפת הקרמיקה הקרה. רציתי לאהוב אותך אוהב אותי, וראה, אני כואבת אותך שותק אותי. כנראה שיש יותר, מסתתר מאחורי החיוכים המבולבלים שלך, אבל זה מעט, מעט מדי לרעב הצורב. אינך יודע איך לתת לי לשׂבּוע.

אתה מתוק אמיתי ואבוד לי כמעט לגמרי. לפני שאני עושה תנועות נוספות ומסתבכת בסבך של קורי רגש קטלניים ודביקים, עלי לומר בקול את מילות הסכין שכבר חשבתי וחישבתי יותר מדי פעמים, ולצפות בבשרנו הנפער, אדום חמים ונטול חשד, כמו תחת הרדמה.

מה שיכולנו להיות.

מפתה, אבל אני לא אפול בפח הזה, של זמינות החיבוק, של נוחות העצב בזרועות הנחמה שלך. היית כה רך ומבין ואחזת בי הלילה. בתחילתו, שאלת מה קרה. מה יכולתי לומר לך? ירח מלא ותקוות ריקות? עינַי מצלמות מזכרות של פניך? גופי מתאבל על מוכּרות גופך? אצבעותי מלטפות ללא הפסק, ליטוף של פרידה, את החיספוס המשונה בצד האחורי של מותניך?

אינך חושק בי מספיק.

זה לא יוכל להתקיים. לא ככה. לא עוד. החופש שלי, אותו פסל פלדה זערערה ומוצקת במורד שדרתי, הוא דוקר בי לאמור, לא בעבור חופן מתיקות. זה לא מספק. חסרה לי תשוקה. הקירבה העקרה הזו בינינו, הוקרה הדדית פשוטה, בוא נישאר ידידים, נוכל להישאר ידידים? היה נא ידידי.

אני אדם ייצרי.

ההתחלה היתה מהוססת, הסכנתי איתה בשם אורך הרוח. אבל הרוח נושבת בכל  יום אל בתינו הריקים, שורקת שירי ילדות ישנים, נושבת קרירה, וקיסמי המדורה אבדו-התפזרו, גם קסמיה רומצים את השעות הרבות מדי שכמהתי אליך.

נגעת בי מעט מדי, ובחמדה קטנה מדי. איני מצליחה להאמין שאתה רוצה בי באמת. גם אתה כאן בשם המתיקות. ארורה הבורגנות, שהמציאה אותה.

אתה מקשיב לזה?

כמה שתיקות אספתי בדרך כי שתקתי הכל והיתה בי סבלנות והיה בי שקט וכעת חדרים פצועים מהדהדים את סדקי השקט הזה.

אתה ישן בחדר הסמוך עכשיו, חדרי, במיטתי, אתה ישן בה טוב ממני. משהו בך בוטח בי מדי, אם אתה ישן ככה. אותו משהו שלא הבחין בהיעלמי, בעוד אתה ישן, ואני שיירה שנעה לאט מגבעות המיטה הדחוסות אדם אל מדבר הרצפה הרחוק. כל כך יפה אתה ישן. נקי מפחד ומחשד, ראה כמה אתה שונה ממני. אינך יודע שהמטוטלת החלה לנוע לכיוון השני, אינך מבחין בגבי, מתרחק, בשקט האיום של החדר בו אמורה להארח שנתי, חדר בוגדני, מסגיר את קולניות מנגנוני נשימתך לכל מחשבה חולפת שלי.

אתה ישן, אבל אתה חי כל כך. משהו חייב למות כדי שאני אחיה. משהו חייב למות, בעיני הקטנה אני רואה משהו שחייב למות שמתחיל באות אלף. אתאבל עליך. אני אוהבת אותך. הבנתי את זה שלשום בחמש וחצי בבוקר. כל כך מיותר לגלות את זה רק כשנגמר. אבל עליך ללכת לפני שאכָלא בקלות הבלתי נסבלת של מקלעת חום זרועותיך.

לו רק היית מתעורר לרגע, מקשיב לי. עונה. לו רק לא היית רחוק כל כך. לו יכולתי לגעת בך מבפנים. לדעת אותך. אתה נפלא. איך אוכל לתת לך ללכת? איך אוכל לתת לך להישאר?

זו שיש לה כל המילים הנכונות עומדת בפינת החדר, מביטה בזו ששותקת איתך במיטה.