(או: ייסוריה של המידה ההיפוכונדרית)

לרופאים של היום כבר אין את הגבות של הרופאים של פעם, (לצורך העניין לא משנה שבכלל היתה לי רופאה).
אולי התקופה בה ביליתי בחברתם של פרחי רפואה חיווריינים היא שהביאתני להאמין מעט כל כך ביכולתם הדיאגנוסטית, וייתכן שזו הידיעה החלקית על מאחורי הקלעים התאגידיים של קופות החולים, שמקצות לנו, לי ולך, החולה הממוצע, עשר דקות לפגישה עם אותו כבר-לא-מר-גבות הזכור לטוב.

איך אוכל לבטוח בהם, והרי רופא האף-אוזן-גרון אליו ניגשתי לאחרונה, לפני כחצי שנה, עם שיעול דומה, לא הקשיב בכלל לריאות? והרי בכל פעם שהוא רושם לי אנטיביוטיקה של עשרה ימים, אני נוהגת כמנהגי, כלומר הולכת לבית המרקחת, רוכשת אותה (במחיר מוזל, כמובן), ואז מניחה אחר כבוד במדף הקרוב למיטה. אני לא אוהבת לקחת אותה ממש, בפועל, כי זה מאוד מחליש, אבל אני מאמינה שיש סגולות שעוברות גם בדיפוזיה אווירית, כמין קמע מודרני.

הפנימאי אצלו ביקרתי היום, לעומת זאת, הקשיב לריאותי משל היו אופרה משובחת,
(אם כי לא ציקצק כשרישרשתי), אך לא טרח להעיף מבט בלועי הדווי.

לאחר שציתות צמוד לבית החזה שלי שלל כנראה את האופציה שחיים חדשים (מהסוג שיוצא ומזמר על הדלפק) השתרשו שם במעמקים (כי לא מזמן, כשפתחתי את פח הזבל של הבניין, משהו קפץ לי על הפנים, ובכל אחת מאיתנו מסתתרת איזו ריפלי קטנה, לא?), נותרה רק האופציה של השקדים, והיא לא הרבה יותר ריאלית מן האופציה הירדנית, הייתי אומרת, לו הייתי יודעת בדיוק מהי אותה אופציה ירדנית. (משהו שקשור לשערי הדולר?)

זאת יש לדעת, שקדי אינם כשקדיו של כל אדם, אלא הם מין אנדמי לגרון הזושי, נדיר ואקזוטי, זוג נימפיאות וורדרדות אדמדמות, מודלקות כדבעי, האורבות כאותם צמחים טרופיים טורפניים לרגע בו תעלה על דעתי המחשבה המופרכת, לבלוע את רוקי. שורדניים ושורטניים, פליטי ילדות מאוימת בה מבחר רופאים ביקשו להוציאם בעבור חופן גלידה, אבל סורבו על ידי אמי הנחושה, שמאמינה שאדם מוטב לו שיישאר מצויד בציוד המקורי איתו הגיע לפלנטה, כי החלפים אף פעם לא מקוריים (מעניין שהיא לא חשבה ככה לגבי אחי, ביומו השמיני עלי אדמות)

רשם לי סירופ מכייח הפנימאי, (מילה מגעילה, מכייח. ממש אונומטופיאה),  ואמר שלחץ הדם גבולי. המליץ שאאכל פחות ובכסף שאחסוך אשתמש למעשים טובים (זו כבר פרשנות חופשית). שלח אותי למגוון בדיקות דם. נראה שהוא חושד שאין לי מספיק ברזל. נו באמת! אבות אבותי בלעו פלדה עוד טרם הגיעו אל חופי האי המבודד הזה (אני נסחפת עם רפסודת העוּבדות למרחקים מוגבלים), החלודה זורמת בוורידי מימים ימימה, ובשל כך עורי מנוקד ניקודין ניקודין של חום אדמדם, משל תוּבּלתי על ידי סבתא עיראקית נדיבה, מהסוג שתמיד רציתי, כזה שמכין קוּבה (לא שהקציצות של סבתי היו רעות, אבל הדשא של השכן תמיד מכיל יותר כוסברה)

כרגיל, המפגש היבשושי הזה בן עשר הדקות התקניות ביני לבין נציגה של קופת החולים עלי אדמות, היה מאכזב קמעא. בליבי הרי דימיתי שאגיע אל כס החולים, שם יאחז הוא בפרק ידי, מחמת חולשתי הגדולה, ויעזור לי לישב. אחר יבדקני בדוק היטב וימנה תסמיני הייחודיים תחת גבות מזדעפות, משתדל שלא להיראות מודאג מדי. לבסוף יניח כפו האיתנה על שכמי, יציץ אלי בעיניו הטובות תחת גבינים סבוכים, בסבר פנים אמיץ, ויאמר בעדינות, שמעי נא, אין ברירה. מצבך חמור מאין כמוהו, אני חייב לרשום לך מנוחה.

שנה שנתיים, יאמר הדוקטור הטוב, באחוזה אירופית שלווה, עם הרבה אוויר צח וגלוסקמאות טריות. סדר יומך יהיה קבוע וברור, עם בוקר תשכימי ותצאי אל כרי הדשא הגדולים, לקטוף זר ריחני של אדלווייס, לאחר מכן תרקדי ותשירי, חצאיתך הרחבה מתנופפת, וילדים קטנים מתאספים להביט בך, כמו גם סנאים וארנבים וציפורים מכל הסביבה, תכול השמיים יילטף בשולי האספסת, מחשוף כף רגלך יסנוור למרחקים, עור פניך יזהר במתיקות, נקבוביותיך תיפתחנה אל האוויר העשיר של האלפּים. את שעות הצהריים תעבירי תוך שאת חפונה בתוך ערסל, מתנדנדת לכאן ולכאן, כשקריאות היודל מהדהדות להן בהרים. ערימת ספרים נאה, מביכורי הספרות העולמית, תמתין בשקיקה על מנת שתבחרי בה את הרפתקאתך הבאה. רק מי מעיינות יבואו אל פיך, בצירוף מבחר נאה של ירקות ופירות טריים קלופים וחתוכים לחתיכות בגודל בִיס. לכשייעשה קריר תניחי רדיד על שכמך ותצאי אל הגבעה, להביט בשמש הערביים השוקעת מעל האגם, והאווזים, הבאים מן הצפון, יגעגעו לעומתך...



חצי דיוקן עצמי עם פקאצות, במשכן לאמנויות הבמה. מתוך הסדרה: דיוקנאות עצמיים מרזים.