רדינג יפה בלילה, עם ריח הסתיו, עם התאורה הצבעונית, עם אווירת הפסטיבל. במיוחד אם מגיעים מכיוון הTLV ועוברים על פני הגשר הארוך, המואר, המספק מבט מקסים אל תחנת הכוח ואל הים. מבעד לחשיכה ראיתי אנפה (?) עומדת במים. בלילה. מוזר. הרגשה של חוצלארץ בתל אביב. ובוודאי יהיה פה אפילו יותר נעים כשתיאלם תרועת הפסטיבלים, וילבלבו שירי השקט.

יש היררכיה פשוטה בפסטיבל, פנים וחוץ. בפנים מציגים אמנים ידועי שם, כאלה שמוזיאונים קונים. בחוץ, אמנים שרוצים יום אחד להיות ידועי שם, כאלה שמוזיאונים קונים. המציגים בחוץ שילמו 500$ עבור חדר תצוגה ממבחר יצירותיהם, ועבור הזכות לכתוב אחר כך ברזומה, שהיו ברדינג.

רמת המציגים בחוץ מאוד לא אחידה. אולי אני גם משוחדת, כי באנו, חברתי שירה ואני, לבקר את אחת המציגות, והיא בלטה שם כמו כלום. בקוביה לידה הציגו ציורים שבכיתה י"א הייתי מתביישת לתלות על הקיר. ממול היה מתחם ענק של נותנת החסות העיקרית, בזק בינלאומי, והם טחנו טחינה דקה דקה את סבלנותם של כל הנוכחים. אמנות, לא? אבל בעל המאה הוא גם בעל מערכת הכריזה. קריזה.

אחרי הסיבוב בחוץ הביטה בי שירה באחד ממבטיה החודרים, ושאלה: נו, בשנה הבאה את רוצה להציג כאן? ולקח לי כמה שניות בלבד להגיד לה, לא. לא אהבתי את האווירה הזו, של יריד. הזכירה לי ירידי אמנות נודדים בארה"ב, אלא שהקיטש שם מודע לעצמו יותר. לא אהבתי את תחושת השוק, את הצפיפות, את דוכני המזון המהיר, שהיו מרכזיים מדי. את הרעש התמידי ברקע, רעש של פרסומות.

אני לא סבורה שאמנות צריכה להיות ספונה אך ורק במגדלי השן המוזיאליים, בחדרים לבנים ממוזגים ומהוסים, ולקיים מגעים עם קהל שבוי (אנשי השיח למיניהם). בהחלט לא. אבל אני כן סבורה שגם פסטיבל אמנות צריך לכבד את הקהל ואת המציגים בו, ולשאוף לקיים דיאלוג, שזה לא אומר להתכופף עד הרצפה. כן, אמנות רוצה וצריכה להיות יותר נגישה, אני חושבת, אבל לא ככה, לא כשהתוכי של בזק בינלאומי מחרבן לכולם על הראש (צריך להיות שם כדי להבין).

התערוכה הרשמית הביאה אותי להרהורים דומים. בפנים, כאמור, היתה תערוכה של אמנים מוברגים, כאלה שכבר יש להם תעודת אמן מורשה בבית (הנה המקום להודות – גם אני רוצה. נכון. וצריך לזכור את זה כשאני כותבת את הדברים שאני כותבת). שם התערוכה היה: נעורים; געגוע.

הגיבור הראשי בתערוכה הוא המבנה היפהפה של רדינג. תעשייה היא מאוד פוטוגנית בעיני, והבניין של רדינג מושך ביותר. צילמתי הרבה, לא יכולתי להפסיק. (אפרסם את התמונות בפוסט נפרד, אולי. אם תרצו. אין זו אגדה.) היו כמה אמנים שהתייחסו אל המבנה, למשל, זה ש(שכחתי מי) הקרין צבעים מתחלפים על צינור באיזור תעשייתי אפל, או שי צורים, שעטף את אחת הטורבינות בנייר כסף, או אורלי סבר, שהדביקה על כמה צינורות מיני מדבקות צבעוניות. הסתובבתי בפנים וחשתי חוסר מנוחה. ראשית היה חם, חם מדי, ואני הופכת מיזנטרופית איומה ברגע שטיפת זיעה ראשונה מפלסת את דרכה במורד גווי או מצחי. שנית, גודש גורם לי בלבול, אני מודה. והיה די גדוש, גם באנשים, גם בעבודות.

היו יותר מדי עבודות שאני קוראת להן "עבודות וואה" (מבטאים wah).

אמנות לעָם? יכול להיות, כן. אבל לא היה מזיק קצת רספקט ל"עָם" הזה, עם כל ההתנשאות המובלעת כבר במושג עצמו. (טוב, אולי לא חייבים רספקט לעָם כולו, בסופו של דבר, זה אותו העָם שהצביע אריק, לא?) אולי זו בחירה מכוונת, להביא דווקא עבודות פשוטות, אפילו פשטניות בחלקן? היה לי נדמה שמרוב מאמץ לבחור עבודות שמתקשרות עם "העָם", נהיה שם אוסף מעט גימיקי וקלילוני במהותו. ואולי סתם היה לי חם.

ולְמה אני קוראת עבודת וואה? כמו בספרות, למשהו שמוכֶר טוב, שמעכלים בקלות. (נניח קלנסי. נניח גרישם). למשל, העבודות של גל ויינשטיין. באחת מהן הוא הגדיל את סמל העטלף של השייטת ותלה על הקיר. באחרת, יצר שולחן ביליארד מפותל וענק, ובו מאות שחקנים אחידים בלבן, בשלישית, בובת חייל אנגלי היושבת על המדרגות; או כמו רם סמוכה, שהדביק פסי סלוטייפ אדום על דלתות הזכוכית; או כמו הדוקים המוגדלים, האולדנברגיים, של נדב וייסמן. אלה עבודות מרשימות ויזואלית, כולן רעיון יפה, אמירה יפה. רואים אותן, ואומרים, וואה, הנה סמל השייטת בגדול. וואה, הינה דוקים מוגדלים. וואה, כל חיילי הביליארד באותו הצבע, איך יילחמו זה בזה? וואה.

אז מה לא בסדר, בעצם?

בעיני, הבעיה היא שהאמירה מאחורי היצירות הללו, היא אחת לאחת, מיידית, קלה ללעיסה, מתעכלת בלי כאבי בטן, מחליקה בנעימים במורד המעיים. ומה אחרי זה? לא נשארתי עם משקע, לא רגשי ולא אינטלקטואלי. ההתפעלות, וגם ההיפעלות שלי, היתה מקומית ורגעית.

נשארתי עם הוואה, והוואה, הוואה הוא קל מדי. להרשים זו לא בעיה, הבעיה היא להותיר חותם. להזיז. לרגש. להשפיע. כמו המבט באותו טורסו ארכאי של אפולו, בשיר הנפלא של רילקה, שהוא מעין מצפן שלי (ושָם האמנות שבשיר עוסקת בזמניותה של האמנות, ושל החיים). משהו בחיי, זעיר ככל שיהיה, חייב להשתנות. כבר כתבתי את זה פעם. אמנות טובה פועלת, בעיני, כמו מיקרו-טראומה. היא חוזרת. היא מציקה. היא לא נותנת לישון. לא מחלימים ממנה אף פעם לגמרי.

ואולי יש לי ציפיות גבוהות מדי. הסתובבתי באולם וחיפשתי דברים שיישארו איתי בראש גם למחרת. ומצאתי כמה.

למשל, הדס עפרת – מיטה מונחת בקצה גרם המדרגות המוביל לקומה השניה. שם, תחת זרקור חם במיוחד, מוטל הדס אפרת וישן. הוא מגיע יום יום, לוקח כדורי שינה (העטיפה מונחת ליד המיטה) וישן, יחף, מתחת לזרקור מחמם, לבוש בחליפה. אלא שכדור שינה אינו זריקת הרדמה, ולכן יש משהו מלאכותי ומאולץ בשינה הזו. ההתמסרות שלו גבולית. מצד אחד, אין ספק שהוא "סובל למען האמנות שלו", כמו שאנחנו כקהל מאוד אוהבים את מיתוס האמן שלנו, אבל מצד שני, הוא לא מתמסר באמת. בחום הזה היה צריך לישון בתחתונים, מבחינתי, מבחינת הריאליה והמנהג המקומי. החליפה חוצצת בינו ובינינו, בין המימד התיאטרלי של השינה הזו, לבין העירטול האמיתי, זה שקיים בתחושת חוסר המגן כשאתה ישן, ויש בזה מבחינתי איזו אמירה על הפחד להתמסר. אמורה היתה להיות גם קריינות, אבל כשעמדתי וחיכיתי שם היא לא פעלה. ייתכן שהיתה שופכת אור נוסף, או אחר, על השינה שלו, היתה אולי מחברת אותה יותר לנושא התערוכה. בכל אופן, עמדתי שם וחשבתי, וזה כבר הרבה.

מימין: הדס עפרת, נדודי שינה. משמאל, שרון יניב, Boobs, עם קהל עייף

עבודה שהצחיקה אותי – עבודה של שרון יניב, מעין פופים נמוכים שעוצבו בוורוד בוהק עם עיגול אדום במרכז, וגם לפני שקראתי את המלל, היה ברור שאלה שדיים. וכמה אנשים שעייפו משיטוט באולם, התיישבו עליהם בלי להיות מודעים לכך (או ככה נדמה לי, בגלל הנינוחות שהפגינו). ואחת מהן הביטה לאחור והבינה פתאום, שהיא יושבת על שד, וקצת נרתעה, וקצת חייכה לעצמה. וזה היה נפלא ומצחיק בעיני, גם אם האמנית לא התכוונה שיישבו עליהם. ואולי התכוונה?

או מרב הימן, שמצטלמת כשהיא עושה שפאגאט במגוון נופים – כשעמדתי מול העבודה היא נראתה לי בהתחלה כמו עבודת וואה. בכיתוב היה אמור שזה קשור לניגוד בין צחיחות הנוף לחיוניות הצעירה והמתריסה של גופה. אבל אז גיליתי שאני ממשיכה לעמוד ולהביט בתצלומים. ושיש בהם משהו שגורם לי לחוש שלא בנוח, מעבר לרעיון הבסיסי המובן מאליו. ואני נותנת לה קרדיט, שאם אני מוטרדת, זה בגלל שהיא רצתה שאהיה מוטרדת. ואני עדיין מנסה להבין, מה עשה לי את זה שם? משהו שקשור לדרך שבה הירכיים שלה פשוקות באופן אירוטי במובלע, כולל הרישום הברור מאוד של השריר הנמתח במפשעה, על גבול הפוטנטיות של השפאגאט המלא. זכרון השריר הזה. הו, כן, מנעורי. הנה. העלתה בי גל של געגוע.

על עבודות ווידאו ארט התעכבתי מעט יחסית, דווקא משום שאני אוהבת ווידאו ארט. זה מדיום שבמהותו יש עדיין בעייתיות בלתי פתורה, כי לרוב כדי לשאוף אותו לעומק, לריאות, צריכים שקט וריכוז, כמו בסרט בסינמטק, למשל, או בחדר הקרנה קטן ולא דחוס. וראיתי הרבה ווידאו ארט בתנאים טובים יחסית, ויכולתי להעריך אותם במלואם (כמו העבודה המצוינת של דוגלס גורדון שהיתה בהלנה רובינשטיין לפני כמה שנים, עבודה שלא אשכח לעולם). אלא שפעמים רבות הווידאו ארט משולב ביצירה במדיה נוספים, מה שמסבך את חלל התצוגה ואותי כצופה. וזה קשה יותר להתמסר לווידאו ארט בפורמט כמו פסטיבל רועש. אני מודה, הקשב שלי פשוט לא בנוי לזה, אני לא מצליחה להתרכז בהקרנה כשחם לי מדי, ולא נעים לי לעמוד בביתנים קטנים בחוץ עם עוד עשרים איש שדוחפים. בעיה.

ואז, כמו בסאונה פינית, יוצאים מהסווט-שופ שבפנים אל האויר הקריר שבחוץ, ונאנחים בהנאה גדולה, אההה, אוקטובר, אוקטובר. באוגוסט זה עלול היה להיות רצח.

בקיצור, אל תשימו לב לקיטורים שלי. יש מה לראות. אמנות היא קודם כל עניין של טעם, והפסטיבל בהחלט מציע עבודות למגוון טעמים. יום חמישי, כלומר היום, יום אחרון.

(ואל תשכחו ללכת על הגשר, לראות את אחת מפיסות הנוף היפות ביותר של תל אביב).