תמונה מהאלבום הסודי: קרית מוצקין, 1972.

הביטו לרגע בתמונה הזו. סבתא סוניה ואני, נכדתה הבכורה, מושכת לה בשיער. המכוניות הישנות ברקע נותנות תחושה שהתמונה צולמה בארץ אחרת, בזמן אחר. אני נכדת תפנוקים, בסוודר שסרגה לי בעצמה.

עכשיו אני רוצה לבקש מכם שתביטו שוב בתמונה. הפעם, הושיטו את ידכם, הסתירו אותי, והביטו היטב בפניה של סבתי. הזעקה האיומה והאילמת הזו. זו אינה צעקה של סבתא שנכדתה מושכת לה בשיער, נכון? אתם רואים את זה, כמוני?

היא לא אהבה את התמונה הזו. שנים אחר כך גילתה אותה באקראי באלבום המשפחתי, ודרשה מאימי להשמידה. אימי סירבה, [למרות שכולנו שושלת מפוארת של משמידות (תצלומי) עצמן]. סבתי פנתה אלי, ילדה בת אחת עשרה בערך, ושיחדה אותי, (אני לא זוכרת בדיוק במה, אבל ממתקים וכסף היו בקשיש מקובל בצד הזה של המשפחה), שאסלק את התמונה מהאלבום ואקרע אותה.

מילאתי את חציו של ההסכם. העלמתי את התמונה מהאלבום. אני לא יכולה לתת סיבה הגיונית בגללה הילדה שהייתי שמרה את התמונה הזו, באלבום הקטן והסודי שלה, אבל כך היה. אירוני, שמכל תמונותיה, נשארה לי כמזכרת דווקא זו שהכי תיעבה "כי היא לא נראית יפה". ממרחק השנים שלי ושלה אני מביטה בה ומבינה, שהתמונה הזו היתה חושפנית מדי עבורה. ונדמה לי שהיא לא הבינה שהיא שונאת את התמונה הזו על כך שהסגירה את סודה החי והבוער, את הזכרון שלא יכולה היתה להניח לו, שלא הניח לה.

היא וסבי היו ניצולי שואה, ששרדו את מלחמת העולם השניה ביערות פולין, שניהם היו בתחילת נעוריהם כשפרצה. שניהם, לפי המיתולוגיה המשפחתית, לחמו עם הפרטיזנים. שלא במפתיע, לא זכרו הרבה מהחיים שלפני המלחמה. לא ידעו אפילו מתי נולדו. כשהגיעו אל פקיד ההגירה בארץ, אחרי מחנה העקורים בגרמניה, שני צעירים מפוחדים עם תינוקת בת שלוש, נדרשו למסור תאריך לידה. שניהם בחרו תאריך פיקטיבי: החמישה במאי. בתור ילדה, לא הצלחתי להבין איך זה שמישהו לא יודע מתי חל יום הולדתו.

הם חיו בסגפנות מובנת למדי לגבי מי שהתבגרו ביערות אירופה בזמן מלחמת העולם השניה, והגיעו לארץ בשנת 51. נדמה לי ששנות הצנע הלמו אותם, ואת המנטליות של ניצולים, שהנאה מגבירה את רגשי האשם שלהם. סבי וסבתי, השורדים, האבודים. במיוחד היא. הניצולה שלא חזרה משם.

על הילדוֹת שלהם הם דווקא לא חסכו, לפחות לא בכסף, והיה קצת, מכספי השילומים. סבי היה נהג מונית, ובהיחבא מכר תרנגולות מֶשֶק בשוק השחור. לא היו בזבוזים גדולים. התענוג היחיד שהיא אי פעם הרשתה לעצמה היה עישון. לאחר כל ארוחה, ולעתים גם לפניה, היתה "גונבת סיגריה" במטבח.

ככה אני זוכרת אותה: חריקת עץ-על-עץ של חלון המטבח הנפער (שהסגירה אותה תמיד), והיא, עומדת רכונה מעל השיש ומאפרת בעצבנות, גבה הרחב כפוף, מסתיר את מעשיה, ענן עשן דליל אופף אותה, ריחו המעקצץ מגרה את האף. כשמישהו קרב, היא מסתובבת אחורה, אחוזת אשמה, מנופפת ידיה אנה ואנה, בנסיון תמים להרחיק את העדות המרשיעה. כשהיינו ילדים, אהבנו להתגנב מאחוריה, לתפוס אותה על חם, לצעוק "בּהההה!", להבהיל אותה. זה הגיוני להזדעזע מדברים שעשית בתור ילדה קטנה?

מלבד הזכרון הזה, אני יכולה לשחזר מעט מאוד קווים לדמותה. סבתי היתה נוכחת נעדרת. זה עצוב לי לחשוב על זה, אבל היא היתה הסבתא הפחות אהובה עלי, סוניה האומללה. מתי מתה? בערך כשהייתי בת שמונה עשרה? איני זוכרת בדיוק. ראיתיה מעט מאוד אחרי שעברתי לגור מחוץ לבית. בעיקר אני זוכרת מילדותי שהיתה מרוחקת ושותקת. לא צחקה, לא חייכה, לא חיבקה.

בגדתי בה. היא לא רצתה להיזכר כפי שהיא נראית בתמונה. תמיד הקפידה על פנים חתומים. כל השנים שתקה, ורק לפני מותה, לאחר שגססה ארוכות מסרטן חסר רחמים, כשאמי ישבה לידה בבית החולים של הסופניים, זה שממנו יוצאים רק בלבוש לבן, טהור, והולכים לפגוש את האלוהים, רק אז נולד בה הצורך, ואיתו האומץ, לדבר. לראשונה. אימי היתה המומה. ממנה, מסיפור השנים העלומות, ועד היום מצטערת אימי שלא היה לה איך להקליט, כדי לזכור כל פרט ממה שסבתי לא הצליחה מעולם לשכוח ולהשכיח. למרות שניסתה.

ידענו שסבי וסבתי נלחמו עם הפרטיזנים, אחרי שאלה מצאו אותם מסתתרים ביערות. זה נשמע כמו סיפור גבורה. בימי שואה הייתי מספרת את זה בגאווה בבית הספר. סבי וסבתי, הפרטיזנים הגיבורים. והם התמידו בסירובם לספר על התקופה ההיא. כמה שנים לקח לסיפור האמיתי לזחול ממחשכיו. הפרטיזנים, שם כולל לקבוצות של כפריים פולניים, רובן לא מאורגנות וממושמעות במיוחד. טבע האדם רע מנעוריו, זה בא לידי ביטוי בעיקר כשהוא משוחרר מחוקי החברה, אלה שמטרתם לגונן על החלש. סבתי היתה נערה יהודיה נאה, לבדה ביערות.

היא לא היתה היחידה שנאנסה והוכתה שוב ושוב. עוד נערות כמוה חוו גורל דומה. סבי, שאהב אותה, נאלץ להיות שם ולשתוק כדי שלא יחסלו אותו. לא היה מקובל להתנגד.

כל חייה היתה סבתי גאה בשערה, שהיה שחור וצפוף גם כשהיתה בת שישים. לקראת סוף ימיה, כשאבד שערה בשל הכימותרפיה, סיפרה לאימי, בדמעות, איך גילחו הנערות ביער את שיער ראשן, גם בגלל הכינים, אבל בעיקר כדי להיראות יפות פחות. זה לא עזר.

מורגלים בשתיקות במשפחה שלנו, זו שבאה מהצד של המוות. גם לאימי לקח זמן לספר לי את כל זה. סבתי שטה כל שנותיה בנהר החיים כְבוּל עץ כָבוי. אני לא יודעת אפילו איך לקרוא לדבר שחיבר בין סבי לבינה. אהבה? טראומה משותפת? עבר מצולק דומה? היכרות עם הזוועה? דומתני שעשתה ילדים בעיקר מתוך הרחבה אוטומטית של יצר חיים קדמוני. היה קשה לה איתן, עם שתי בנותיה. גם לבנותיה לא היה קל, כמובן. דור שני, זה מסביר הכל, לא? את הקור, את השתיקות, את המבוכה שהורישה לחלחל גם לנפש של נכדתה, את המבוכה הקרה של אדם שאינו יודע איך להתקרב לזולתו ולקבל ממנו חום. או לתת.

ומה שנותן לי את האומץ לספר אותה כאן, לאחר התלבטות ארוכה, שהרי אני פולשת לפרטיותה של האשה המתה והמעונה הזו, זו ההבנה שבערוב ימיה רצתה שהזעקה הזו, האילמת, שהדהדה בה בכל השנים המצמיתות של הזכרון ושל השתיקה, תקרע סוף סוף את דרכה החוצה.

סבתא, אני שומעת.
סבתא, אני זוכרת.