(זהו פוסט היסטורי ארוך המסביר מנין ואיך הגיעה זו ש. מאוד לא "אמנותי". מי שארוך לו מוזמן לקפוץ - ישירות אל שלוש הפסקאות האחרונות. הפוסטים שלי נהיים ארוכים מדי – הם יתקצרו מכאן ואילך, בי נשבעתי! עוד מינהלה – הקתולים מתנכרים לי, בשבוע האחרון היו איחורים משונים בהגעת המיילים והתגובות, ובימים האחרונים לא הגיעו בכלל, ועכשיו מתחילים להגיע בטפטוף איטי. סבלנות. כמו כן הסתבר לי שהאייסי שלי לא מעביר הודעות כשאני בaway, לידיעת הגולשים)

בראשית, היתה האינטרנט. ואני הייתי בחיים אחרים, במקום אחר לגמרי. ולא היה לי טוב שם. ואיכשהוא ידעתי שכשאתיישב, אתמכר. האיש שלי אז דוקא גלש, וניסה לפתות אותי לבוא לראות כמה זה מעניין. היו אז ארצ'י וורוניקה וכל מיני מושגים מסקרנים, אבל סירבתי. ואז יום אחד הוא נכנס לרגע לצ'אט של וואללה, עמדתי מאחורי כתפו, הבטתי במסך, השורות רצו מהר. קחי, קחי, אמר והושיט את העכבר, וחתם את גזר דיננו.

שטויות. בראשית, לא היה לי טוב. האינטרנט רק זירזה את הגילוי הפשוט: אני שקועה בשינה עמוקה. ושם היו אנשים חיים, והיו מילים, שאיבדתי (שמונה שנים איתו, כתבתי אולי שלושה דפים). ואל תדמיינו לעצמכם שזו היתה אשמתו. לא. הוא היה נפלא. זו הייתי אני, לגמרי אני, כל הזמן אני. לא היו לי אז הכלים להתקרב אל מישהו מבלי להיעלם (אני מקווה שכיום יש לי, זה טרם נבחן בתנאי שדה). אבל כן, אני התבגרתי באיחור אופנתי של בערך שלוש עשרה שנים.

בערב ההוא נכנסתי לצ'אט. בחרתי לי כינוי על שם הצבע האהוב עלי. ממש באותו הערב היה כנראה צירוף נסיבות ואנשים ייחודי, שקורה פעם בירח כחול. הכרתי אנשים מופלאים, והתמכרתי קשות לדינמיקה. ועם זאת, לא היה לי האומץ להיות אני, הייתי מבוהלת מדי. כדי להתמודד, יצרתי לעצמי דמות, היא היתה האישה הנועזת והשנונה וחסרת הספקות שמאוד רציתי להיות. הדמות הזו הפכה במהרה למרכז תשומת הלב, שזה משהו שהיה לי פעם, בכיתה ג'. נהניתי לשחק. המלים התחילו לנבוע ממני כמעט ללא שליטה. משהו שנם בי ארוכות, התעורר.

אנשים ביקשו את קרבתי, במפתיע. שמרתי על מסך כבד של מיסתורין, כי ככה למדתי מהאיש הראשון שהתקרבתי אליו ברשת. קראו לו גונז. זה האיש היקר, שכשעזבתי את עירי ואת האיש שלי ואת העבודה ובעצם את כל חיי הקודמים, ובאתי לתל אביב, תמך בי, בשעותי המרות ביותר (לפעמים אני תוהה אם בכלל השארתי לו ברירה). והיתה גם קירה, שהיתה לחברה טובה מאוד שלי. וגונז היה בא אלי לחבק אותי בלילות הקשים, ואת זה אני לא אשכח לו לעולם. את האנשים המובחרים משם הפכתי גם לחברים בחיים. חלקם נשארו, חלקם הלכו, ככה אנשים.

אילתרתי הרבה. ג'ם סשנז של כתיבה, בשורות של צ'אט (לא נשמר, ולכן זה לא איים עלי). הרבה שירה בזבזתי שם. היו דברים מוצלחים, זו היתה כתיבה בעשן, חלף עם הסַמָן. תקופות קשות מוציאות ממני כתיבה טובה. כתבתי לא מעט. אחרי זמן מה, מישהו שהכיר אותי שם שאל אותי למה בעצם אני לא כותבת בפורום. הסביר לי מה זה פורום, והזמין אותי לפורום שכתב בו. קראו למקום ההוא "מהמגירה לדיסק", וזה היה פורום של IOL ז"ל.

פחדתי לפרסם בפורום. מעבר הפורמט החזיר אותי לעצמי המבוהל. ותבינו, שלפני זה, פחות מחמישה אנשים קראו דברים "רציניים" שכתבתי. ואלה היו אנשים מאוד קרובים, וגם להם לא הראיתי מיד. כתבתי שירה אז, והייתי שתקנית למדי. הו, יכולתי לפתח שיחה של כלום עם כל אחד, אבל לא הייתי מסוגלת לבטא את רגשותי בעל פה, אלא אך ורק בכתב. פלא שכאב לי, כְאב פיזי, להַראות?

לבסוף אזרתי אומץ, ובידיים רועדות, ממש רועדות, פרסמתי שם שיר. שיר קטן ואידיוטי, והעיקר, לא אישי. אישי היה מפחיד. (יש לי תמיד צורך כזה, לבדוק את המים באצבע לפני שאני נכנסת) די מפליא, זה לא הרג אותי. והתגובות היו אוהדות, הגם שמועטות. (אני פרסמתי לעצמי תגובת נאצה בשם בדוי, בתור פעולת מנע) וככה הגיעו השיר השני, והשלישי, ואחיהם. ומה שעזר לי להתמודד עם הפחד היתה הדמות ההיא, שהבאתי איתי מהצ'אט, הלוחמת הנועזת. דמותי עברה מטמורפוזה ונהייתה משוררת דכאונית (מה שמאוד ביטא את מצב רוחי באותה התקופה) ובכל אופן עזרה לי לפתוח את הפה כשהיה צריך. פה ושם אפילו הבעתי דיעה על כתיבה של אחרים. (והיו טובים. את ליתוס, למשל, פגשתי שם). התגוננתי כשדיברו אלי לא יפה – ולא חסרו שם צפָעי וצפרדעי רשת. למדתי מהם. התחסנתי בארסם.

תמיד נראה לי לא ייאמן, כפי שהיה בצ'אט – אנשים נוטים להאמין למה שאתה מספר על עצמך. בתור בעלת היסטוריה של המעטה עצמית (בלתי נשלטת) כהרגל, הייתי צריכה להבין שזה יעבוד גם בכיוון ההפוך. היה בזה קסם משונה שסחף אותי. ופתאום נהייתי מישהי בפורום ההוא. מישהי חדה ומושחזת שיש להיזהר מלשונה. מישהי שמקשיבים לדבריה. וכשהיו כותבים לי דברים רעים פיתחתי יכולת מפליאה להשיב בשחצנות, כאילו לא נדקרתי ודיממתי מזה בבית. צריך אופי של שחקן כדי להעמיד דמות טובה. לפעמים יש לי.

אבל דבר עוד יותר מוזר קרה: משהו מהדימויים האלה של עצמי, שאימצתי, משהו מהמסכה, דבק בפני גם אחרי שהסרתי אותה, בשוּבי למציאות. התקשחתי מבפנים, למדתי שזה לא נורא להשמיע קול, שמותר להגיד מה אני חושבת, שאפשר להשיב למי שפוגע בי. והכי חשוב – גיליתי שהם קיימים באמת ובתמים, אנשים שחושבים שאני יודעת לכתוב, שסבורים שאני אדם מעניין - וזה קצת היה קשה לעיכול, כי הרי זו הייתי אני, אבל גם לגמרי לא אני. ולכן כל מי שניסה להתקרב אל האני ההיא, הייתי מעמידה אותו בכל מיני מבחנים, כדי לוודא שהוא יודע שהאני האמיתי שלי זה לא בדיוק מה שכתוב, שאני פיקציה.

מודה אני, שהייתי קצת שיכורה מהכוח הזה בידיים. פה ושם יריתי גם בחפים מפשע. והיו שְתינו – זו שיָרתה וצהלה, וזו שהביטה בחרדה בנפגע שמתקפל אל הקרקע, ורצתה לרוץ אליו ולחבק אותו. כדי להתמודד, התייחסתי אל העניין כולו כאל מין משחק מורכב של זהויות, כלומר, גם מהצד השני, והייתי מודעת לאפקט שיש לזה על האישיות שלי. חשתי מוגנת ואמיצה כל כך, ששכחתי לתת הצצה בתווית המחיר.

הרעים מוואללה קנו ומחקו את IOL הקהילות של, (זה קרה במפתיע, מי חשב שהם יהיו כאלה אידיוטים, למחוק את הנכס הגדול ביותר של הרכישה האחרונה שלהם) והרבה מאוד אנשים נזרקו לרחוב הווירטואלי, מחפשים את המקום הבא. התגלגלתי לאתר שמצא חן בעיני. כתבתי שם לא מעט, לרוב, באותה הדמות שלי, שהתחילה מהביץ' בצ'אט, עברה להיות המשוררת הדכאונית חדת הלשון בIOL, ובאתר המסוים הזה קיבלה איזה טוויסט נוסף לכיוון פמיניסטי יותר, שזה נושא שתמיד היה חשוב לי, ושם בעצם היה המקום הראשון בו הצלחתי להתבטא בחופשיות. המשוררת הדכאונית הפכה לאמזונה מרושעת.

והילדה הזו היא אני. זה אינו ניסיון להסיר אחריות. משהו באווירה הלוחמנית במיוחד באתר ההוא הִקצין אותי. ומצד שני, היו שם אנשים שהערכתי, וההתנהלות שלהם היתה בעיני שקולה ורגועה ומעוררת קנאה באמיתיותה. עם הזמן באה גם לי נינוחות מסוימת, הדימוי המשומש להפליא שלי התחיל להיסדק, ומשהו חדש התחיל לצוץ ממנו, אולם, כמו אפרוח שתקוע בתוך שברי ביצה עבה מדי, לא הצלחתי להיות אני אחרת שם, כי בכל פעם שכתבתי, נשאבתי בחזרה.

במקרה, גיליתי את ישראבלוג. פופק עשה לי חשק לבלוג משל עצמי. כמוהו – פלא שמצא חן בעיני? – רציתי להיות דמות בדויה לחלוטין. אלא שבדמות החדשה הזו שלי ניטרלתי (כמעט לגמרי) את מימד הרֶשע. היא היתה משעשעת, אבל ההומור היה פחות תוקפני בעיני. היא היתה הבדויה בדמויותי והקרטונית מכולן (שוב הפחד הזה להיות אני, שכמובן לא איפשר לי לכתוב את עצמי,לא במשהו מחייב כמו יומן אישי, הצילו), ומרוב שהדמות ההיא היתה בדיה גמורה, חשבתי שאין סיכוי שאנשים יבלבלו אותה איתי. טוב, פה ושם טעיתי. ונמאס לי להיות היא.

פופולרית מדי לטעמי, היא היתה. כי הרי ההצלחה שלה היתה בעצם על חשבוני, אני שרציתי להיאהב בזכות עצמי ובחרתי בהסוואה זולה. סגרתי אותה (בהנאה) כשהגיעה לעשרת אלפים כניסות. די מדהים שממש בקרוב היא סוגרת עשרים אלף, ככה, עשרת אלפים אנשים שנכנסו סתם מכוח האינרציה. משונים בני האדם. אחר כך היתה סיטואציית ביניים עם בלוג לא מוצלח שהתכוונתי לכתוב בשותף עם כותב שאני מעריכה, אבל הוא לא ממש התפנה לזה, אז כתבתי בו לבדי. קראו לו "שניים" והיה לו באנר מדליק. סגרתי אותו.

זו ש נולדה. זו שכן, זו שלא, זו שאולי תמצא את האומץ להיות היא עצמה. בדיוק נפרדתי ממישהו, שזה תמיד דרייב טוב לכתיבה. כדרכי, התחלתי בהיסוס מה, עם פוסט יבשושי, ולאיטי, נפתחתי. אני כותבת כאן את הכי עצמי שאפשר, ופה בדיוק המקום בו אני רוצה להודות לכם. אתם כאן, (כבר כתבתי קודם, מה תעשו לי? ככה אני מרגישה). אתם כאן ואתם נפלאים. אתם מאפשרים לי להיות אני. ויותר מדהים, אתם גורמים לי להרגיש נאהבת בזכות עצמי. ועם כל הסייגים שיכולים להיות, כי תמיד יהיה פער בין הכותב לבין איך הוא כותב את עצמו, ובהתאמה - בין היכרות, לבין היכרות ווירטואלית, עדיין,  כמו איש שהולך בעיניים מכוסות בעיר זרה, ולידו יש מישהו שרק בכוח קולו מנחה אותו, ימינה, שמאלה, מדרגה, זהירות – ככה למדתי לבטוח בכם ובי, להושיט את הרגל לצעד הבא. ו(כמעט) לא לפחד כלל.

רציתי להיחשף בשמי, כי זה חלק מתהליך איטי של שחרור סודות, כי משהו בסודיות שלהם עושה לי יותר רע מאשר טוב, אני חושבת. וחשיפה זה גם אומר שתוכלו לראות חלקים מגלגולים קודמים שלי. מי שבאמת יתעניין ימצא בקלות. לא החבאתי. גם דברים שכתבתי ואני לא מסמפטת במיוחד, למשל, אבל גם דברים אחרים. נגיד, שירים, ציורים. הפחד איכשהוא זלג ממני. ומהו שֶם? שֶם הוא בסך הכל שֶם. חשפתי פה דברים שהיו לי יותר קשים. כך שאי שם לפני כך וכך שבועות גמלה בי ההחלטה להגיד מי אני ביום השוויון עם הבלוג הקודם שלי (זה סמלי בעיני, העניין הזה, שזו ש מצליחה יותר מההיא, למרות שההיא עשתה את הטריק הכי עתיק ודיברה על סקס, שזה רייטינג אחושרמוטה).

מישהו כבר אמר לי פעם, וא' אמרה לי שוב היום, שהרצון שלי להיחשף בשמי הוא מתוך צורך שיידעו שזו אני, הכותבת שמאחורי זו ש – שאני זו שמגיע לה הקרדיט שזו ש מקבלת. חשבתי על זה היום, ונדמה לי שזה לא נכון במקרה הנוכחי (בבלוג הקודם זה היה נכון לגמרי, ונחשפתי בו בדיוק מהסיבה הזו). זה לא נכון, כי זו ש היא הכי אני שאי פעם הייתי ברשת, בכנות שלעתים היא מכאיבה, אבל נותנת גם תחושה של הקלה, של "סופסוף, בייבי! יהה!" (כמו שפויר בטח היה מנסח את זה). ולכן כשמחמיאים לה, באמת שמחמיאים לי ישירות, ללא פערי תיווך ודמי משלוח. (וזה גם לא אומר שאין עוד סודות. יש, והם ימתינו בסבלנות לתורם. או ישתקו לעולם.). אבל מה שהיא אמרה גרם לי להתלבט מסיבה אחרת. הבנתי פתאום, שבאמת לא אכפת לי להיחשף. במובן המלא של לא אכפת לי. זה לא משנה לי כבר, אם לכאן או לכאן. מוזר, הא?

וחשבתי עליכם. נכון שזה מצחיק להתייחס לאנשים שכל אחד מהם בעל אישיות וייחוד משל עצמו (התברכתי, מהבחינה הזו) כאל איזה מין "אתם" קולקטיבי. "אתם" מחוברים פה מבחינתי בדבר אחד, וזה, שאתם כנראה אוהבים לקרוא אותי (אנשים טובי טעם שכמותכם J). ועם כל זה שלכאורה מה שקורה פה הוא "זו ש שואו" בסולו, הרי שזה לא מדויק. כבר מתחילת הכתיבה איפשרתי לעצמי מידת קרבה יוצאת מגדר הרגיל, לגבי, לאנשים שהגיבו לי, וכמו שבטח שמתם לב כמוני, נוצרה פה מעין קהילה קטנה, שאתם ואני חלק ממנה (ואני אפילו לא יודעת אם אני בנויה למחוייבות! וגם אתם לא!).

אה, אני עדיין נבוכה ממחמאות, לא יעזור כלום, אבל הנוכחות התמידית והאוהדת שלכם פה מחוללת בי שינוי איטי, מביאה לכך שאני מתרגלת שזה בסדר, ומעזה עוד. ולכן התחלתי לחשוב עליכם, וכבר לא הייתי בטוחה, אם הייתם מעדיפים להישאר עם זו ש אלמונית, או שתרצו לדעת מי היא (אני לא מפורסמת או משהו כזה, חלילה. אבל מי שמכיר אותי זיהה ממילא. מה לעשות. זה היה קורה מתישהוא ממילא. השאלה היא לגבי מי שלא מכיר). אז אני מזמינה אתכם לכתוב פה בתגובות מה דעתכם. אני אספור את התגובות אחרי בערך שלושה ימים, (שכל מי שרוצה יספיק. דיר באלאק לזייף קולות!) וממש כמו בחיים, אנחנו נתחזה לדמוקרטיה, והרוב ינצח. אם יוחלט לא לחשוף, אז לא, ואם יוחלט שכן, אני אצרף פה למטה לינק לבלוג הקודם שלי, ומי שלא רצה לדעת, לא יהיה חייב לפתוח את הלינק. (נכון, מי שמכיר אותי ודאי זיהה, מה לעשות. אל תנחשו בתגובות, כדי לא להחליט בשביל אחרים, בבקשה).

בכל מקרה, אני מעדיפה שתמשיכו לקרוא לי זו ש,

נעים לי עם זה כרגע. תודה שאיפשרתם לי.