התחלתי ללמוד היום. עשר שעות ברצף על כסא, פלוס התרוצצויות, הגוף שלי תשוש. אחרי ארבעה חודשים בבית, מצב הכושר שלי יכול להביא את מושל קליפורניה לידי דמעות.

אבל אל תיתנו לקיטורים (ויש עוד מאיפה שזה בא) להטעות אתכם. נהניתי. ממש שמעתי את החריקה הזו, כמו של שער ברזל מכוסה קיסוס, שפותחים אל טירה נעזבת. חריקה של חלודה משתחררת במחאה רמה (ואז הטרטור הזה, כמו גנרטור שמתחיל לעבוד לך מתחת לחלון בשלוש לפנות לילה). יש למישהו קצת וזלין?

בפעם האחרונה שהלכתי לדואר, חלפתי על פני עץ אחד, שנולד לו ענף חריג, מהסוג שלא מודים בו במשפחות טובות, והצל שהוא הטיל על המדרכה מצא חן בעיני. כמו סמל האיחוד האירופאי, גרסת הפוטוסינתזה.

קופרמינץ הוא אלוף של צללים על מדרכות. הוא צילם לא מעט את מדרכות הכיכר ההיא. בצדק. יום השנה מתקרב. הנה משהו בזכרון הקולקטיבי, שאפילו לי קשה להדחיק.

אבל לא עכשיו. עכשיו, אני רוצה לספר לכם על אחת מיוחדת. היא נמצאת בקצה כיכר מלכי העירייה, בפינת פרישמן עם שדרות חן (בערך מול תולעת ספרים, קצת דרומה) אתם תזהו לפי התצלום. (ההסבר הטכני פשוט מאוד: המדרכה מרוצפת במשטחים של גרנוליט, שעם השנים והלחץ המתמיד התרופפו והתנתקו מן המצע התומך שמתחת, ונשברו לחצי, ברובן. מכיוון שהמרצפות כבדות ועבות, הן אינן משתחררות או מתרסקות לגמרי, אבל כשאובייקט חולף עליהן, והוא מספיק כבד ומהיר...)

טוב, עזבו הסברים טכניים. זה מין פלא אורבני כזה: מדרכה מנגנת. הצליל שלה הוא בין קסילופון לבין פעמון רוח מבמבוק. היא מנגנת כשמישהו עם אופניים חולף על פניה. אחד משבעת פלאי מע"צ. הקשיבו פעם, כשאתם באיזור.

(באתי בקצרה, מתוך התשישות, מחר עוד יום ארוך והשכמה בשש וחצי בלילה. רציתי להגיד לכם, מחר נפתחת עונת התערוכות. מוזיאונים וגלריות בחינם ופתוחים עד מאוחר, מיצגים, מיניבוסים, הפנינג. הזדמנות טובה לחסוך את דמי הכניסה השערורייתיים של מוזיאון תל אביב, לא?)

ורציתי גם להגיד לכם, דבר לא השתנה, אבל זה לא מדויק. מבחינת מי שאני כאן, אין שינוי מבחינתי. מבחינת כמה אני כאן, שינויים יחולו. התחילו חיים חדשים. חמישה ימי עבודה בשבוע, שלושה ימי לימודים. יהיה רצח. אני מקווה שהרוצחת תמצא סיפוק במעשיה. אני לישון עכשיו.

סופשבוע צבעוני שיהיה.

(האהבה ששפעתם אלי בפוסט הקודם (ובכלל), מילאתי בה את המקרר ומה שנשאר הקפאתי, שיספיק לזמנים האחרים. תודה.)