| 7/2005
דבר אחד שלא ידעתם עלי
אני מקלקלת מסיבות מדופלמת. הפורמטים הללו, עשרה דברים שלא ידעתם עלי, מזכירים לי קוסמופוליטן, מזכירים לי שטחיות אמריקאית, מזכירים לי שהם לא אומרים דבר. (היה פעם מדור כזה בהארץ, שילוב של רכילות עם ראיון אישי, דמויות מפורסמות ענו לשאלות כמו "מה החלום שלך". נדמה לי שמאז לרובנו יש תשובות מוכנות מדי לשאלות הללו) גם לא רשימת "הכי אהוב". לא שיר אהוב ולא זמר אהוב ולא צייר אהוב. אהובים משתנים תדיר, הרי. תחרויות הן חסרות ערך, הן טעם ההמון, ואת מי מעניין ההמון בכלל. יש אלפי דברים שלא ידעתם עלי, וסביר שגם לא תדעו, בגלל ולמרות המקום הזה שנוהגים לקרוא לו חושפני. הליבה נוטה להתכסות בדוק של ערפיח, גם אם צורתה נגלית. (וזו סיבה טובה לבקש שלא תצביעו עבורי בתחרות הזו, אני נגד תחרויות. הייתם חושבים שלפחות ברשת יניחו לנו, לא?)
דבר אחד שלא ידעתם עלי.
(ואולי עדיף שלא תדעו. לדעתי לא כדאי לקרוא את ההמשך, ששייך לקטגוריית "חלומות שאני לא מפסיקה לחלום",
והוא פורנוגרפי במובן הלא מיני של המילה. הוא כאן בעיקר בתור סימן הדגשה לעניין הזה של שטחי מול פנימי)
אזהרה: מדובר בחומר שעלול להיות קשה לקריאה. לא לעדיני נפש.
חלום ראווה לילי עם לחות תל אביבית מעובה
חיים היה לולן בקיבוץ יגור. הוא היה אז רווק אחרי ארבעים, (בתקופה ההיא זה היה שווה ערך לתמהוני)
סחוף גוף, אֵמות ידיים מנוקרות, תלתלים שחורים, פנים צרובי פלחה, עיני עגל רך.
עבדתי איתו הרבה, כי היה שקט וצנוע. ארבעים ואחת היה המספר שלו, נדמה לי, או אולי ארבעים.
כשהגענו הן היו חרוזים פרומים על כביש החוף. שערה של האשה פזור על הקרקע הגירית מסביב, בתעלה. חייל מזוקן ברנו ארבע לבנה, נשען קדימה על ההגה, ראשו נתון בצעיף סיקי לבן גדול. ילדה בטריינינג ובזנב סוס, חציה על שולי האספלט, בוכה בכי מתלונן, שקט.
נדמה לי שהגעתי עם חיים, אבל אני לא זוכרת במדויק. החבר שלי עבד אז באוטו הגדול עם הפס הכתום, ונסעתי גם איתו הרבה. האמא ניסתה לעשות פניית פרסה בכביש החוף. היה רופא במקום לפנינו, הגיש סיוע ראשוני עד שהגענו. מבט מהיר: חייל, פגיעת ראש, חבוש. אמא, פגיעת חזה, מבעבעת. ילדה בת עשר בערך, פגיעת גב, צריך לקבע ללוח. היא עדיין בוכה. כמעט שאין לי מה לעשות.
דלתות המכונית פעורות כמו אחרי שוד גדול. אני מתכופפת לכיוון הספסל האחורי. פעוטה מוטלת שם. היא אולי בת שנתיים, אולי בת שלוש. אני לא טובה בהערכות גיל. היא מונחת על הספסל האחורי, שלמה, זה נראה לי מוזר שהיא ישֵנה. חיים מגיע מהדלת מולי, מתכופף. הוא סקרן. מושיט יד אל הראש שלה.
זה רך לגמרי. ידו על המצח מזיזה שברירי עצמות מתחת לעור, גל קטן של תנועה. אני ממוסמרת מול המושב האחורי, לא לגמרי מבינה מה אני רואה. חיים מביט בי בבהלה, מסמן בידיים מצולקות שאתרחק, אני לא זזה. הוא רוכן לכיווני ואומר בשקט שהרופא במקום כבר קבע מוות. אני נסוגה אחורה אבל לא בטוחה שבאמת יש לי רגליים.
האמא צועקת כשמקבעים את הטרוקר. היא צעקה גם קודם, כשהכניסו אותו. אני מתקרבת. קשורה לאלונקה, היא מנסה להסתובב לכיווני, לקום, צועקת, מה עם הילדות, מה עם הילדות. אני מולה, עיניים מפרפרות בכוח מיואש לצאת מהפנים, לחפש סביב, נתקעות בעוצמה בלחיים שלי. מה עם הילדות, היא מייבבת, ואני מוצאת את עצמי אומרת שמטפלים בהן. היא דורשת שאבטיח שהכל בסדר. יודעת שאלך לגיהנום, אני מבטיחה, מסתכלת ישר לתוך העיניים שלה. הן חומות כהות, כמו הזכרון הזה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
