(או: שיט, עוד פעם התפלק לה פוסט ארוך?)

פתלתלה הדרך שעשיתי עד הלום, אבל בשביל אנשים כמוני, מסתבר שהפיתולים הם הכרח, כי אם הייתי הולכת ישר קדימה, הייתי מגיעה כנראה אל אמצע השומקום (שזה בערך שלושה מטרים ימינה מהמקום בו אני נמצאת).

ביום חמישי בשיעור ישבה מולי ילדונת בת 22 (סליחה נויצ') ,בקושי השתחררה מהצבא, ג'ינג'ית מבולבלת כזו, וורודת שפתיים מלאות, שנורא מתחשק לנשק. קצת קינאתי בה שהיא שם, כל כך מוקדם, שכבר מצאה, שכבר מסתדר לה, אבל זה לא העניין. לו הייתי אני יושבת שם לפני אחת עשרה שנים, ממילא לא הייתי מי שאני היום. אדם אחר הייתי בימים ההם. (או הייתי אני, אבל במצב צבירה שונה. ולא שאין לי קיטורים גם על הכאן ועכשיו, כולל ענייני לימודים, אבל זה זניח)

כשהייתי ילדה, רציתי להיות רקדנית. כשצמחו לי השדיים ולא עצרו בקאפ בי, הבנתי שפרימה בלרינה כבר לא אהיה. ורק קלאסי רציתי. הייתי ילדה עקשנית ודוגמטית, אפשר לומר שזה היה משבר הקריירה הראשון שלי, אי שם בגיל 15. משם התגלגלתי ללימודי עיצוב אופנה בתיכון, בכיתה י'. בצד הרעיוני של עיצוב אופנה יש הרבה מאוד חשיבה מקורית, וזה הצד שעיניין אותי. הלימודים, עם כמויות הגיזרה והתפירה והגיהוץ (זה לא ייאמן כמה גיהוץ נכלל בתפירת זוג מכנסיים מסכן), הבהירו לי שאני רעיונאית יותר מאשר אשת מעשה. ברעיונות הייתי טובה מאוד. בתפירה, אוי לבושה. החברות שלי, שאחת מהן עברה לבית הספר המקצועי בהשראתי, ולמדה אמנות, גרמו לי לקנא בהן. חשבתי לעבור למגמה שלהן, ולהתמקד בפיסול. אז חשבתי.

אלא שבמהלך השנה ההיא קרה עוד דבר משמעותי: פרוייקט מחוייבות אישית. הגעתי למד"א. רפואת חירום עניינה אותי מאוד, ולא היו לי הכלים להבין שרפואת חירום היא רק הקצה הסקסי של קרחון הרפואה המשמים (עבורי). מה גם, שהכרתי שם את י', רופא צעיר, שעשה אז משמרות בניידת הטיפול הנמרץ, ונהיה חבר שלי די מהר. (אבל זה סיפור לפוסט אחר).

קל מאוד להיות מושפעת, כשאת צעירה, מבנזוג שמאוד אוהב את מה שהוא עושה, ומבוגר ממך בתשע שנים. בילבלתי ביני לבינו. זה היה חלק מהיטמעות כללית שלי בתוכו. חזרתי לתיכון רגיל, כי בתיכון המקצועי לא הגישו אז לבגרות עיונית, והלכתי לעתודה. כמוהו. שנתיים של לימודי רפואה בטכניון הבהירו לי שרפואה לא מתאימה לי. חומות הציניות שלא תיאמן, שגוננו על האמפתיה החזקה מדי שלי, עמדו לקרוס ובמהרה.

בשנה השניה ללימודי הרפואה סבלתי והשתעממתי עד כדי כך שנרשמתי ללימודי ערב בנוסף. עיצוב גרפי. הרציונל מאחורי עיצוב גרפי היה, שזו גם אמנות וגם מקצוע ביד. ככה שיננו לי שוב ושוב בבית, שחייבים מקצוע ביד, ושאמנות תמיד אוכל לעשות כתחביב. מהר מאוד גיליתי שאת כל עיתותי הפנויות אני מקדישה ללימודי העיצוב, ובמקביל הואץ תהליך קריסת החומות, לקראת סוף השנה השניה עברתי משבר נפשי קשה על רקע הדיסקציות. הדחקתי את הכאב כל כך עמוק, שכשהוא התפרץ, התמוטטתי. יש אנשים שפשוט אסור להם לנתח גוויות. אני אחת מהם.

עזבתי את הלימודים. ואז צבא (שוב סיפור לפוסט אחר) ואחריו הלכתי ללמוד עיצוב גרפי במכללת ויצ"ו בחיפה. (אחרי ייעוץ מקצועי במכון הדסה שלא ממש עזר) ארבע שנות לימוד מלאות שהעברתי בעצלתיים (בעיקר נהניתי משיעורי הצילום והאנימציה), כי לא הייתי משוכנעת שזה מה שרציתי, וכי אלו היו שנות התרדמה הגדולה. בסיומן, עבדתי שש שנים כמעצבת, (אף פעם לא במשרדי פירסום, פירסום מגעיל אותי) ומקום העבודה האחרון הצליח להשניא עלי את המקצוע. נמאס לי. אני לא מצליחה להתמיד בעבודות נורמליות, עבודות מאתגרות שותות לי את החיים, ולעומתן עבודות נמוכות הן לא רווחיות מספיק, ומתסכלות. פעם אנשים היו עובדים שלושים שנים באותו המקום. לא ברור לי איך הייתי מסתדרת בחיים כאלה.

ויש גם משהו בעניין הזה, שאמנות, לא כיף לי לעשות כשמכתיבים לי מה, כלומר, אמנות שימושית דוגמת כתיבה לעיתון או דוגמת עיצוב גרפי. לכן, כשבעקבות כתיבתי באינטרנט קיבלתי פה ושם הצעות לכתוב בתשלום, תמיד בחנתי אותן בנימוס, השתעשעתי ברעיון, אבל וויתרתי. יש בי איזה פחד, שהכתיבה תתייבש ותיעלם אם אכריח אותה, אם אנצל אותה לרעה.

כך שאני לא רוצה או מסוגלת לכתוב תמורת כסף. או לצייר. או לצלם. הדברים שיקרים לי באמת, אני מסוגלת לבוא אליהם רק מאהבה. ברגע שזו נהיית חובה/עבודה, אני כבר לא נהנית. וזו תשובה מבחינתי לכל מי שנגיד אומר לי, את מוכשרת באיקס, למה את לא הולכת לעבוד בזה?

לא רוצה/יכולה.

אחרי שמאסתי בעיצוב גנזתי את התקווה ליהנות מעבודה. החלטתי להפריד: פרנסה לחוד, הנאה לחוד. מעטים האנשים שמצליחים לשלב בין השתיים, ובהם אני מקנאה באמת. אני וויתרתי. החלטתי שאני רוצה זמן לעסוק בדברים שחשובים לי, ולכן אני רוצה עבודת ראש קטן, שבה באים בתחילת היום, מרימים את התריס, עושים מה שעושים, יוצאים בסוף היום, מורידים את התריס. בלי שעות נוספות, בלי עבודה הביתה, בלי תבואי אחרי סופהשבוע עם חמש סקיצות. ואם כבר, שתהיה במשמרות, כי שיגרה הורגת אותי.

מצאתי משהו כזה. שירות לקוחות טלפוני. צווארון תכלת, מה שנקרא. לא מרוויחים הרבה בתכלת, אבל הראש נשאר פנוי. (ושלא תהיינה אי הבנות – אני עובדת טובה מאוד. אובר קווליפייד, אז מה? רוב האנשים שם ככה).

ובדרך, למדתי גם תסריטאות, ככה בטעות. זה מקצוע כפוי טובה, לא הייתי בוחרת בו, אלא שאחרי שהתפרסם סיפור שלי בהארץ, פנה אלי רנן, מנהל בית הספר לקולנוע בירושלים, והציע לי ללמוד שם. חשבתי שאלמד דברים שישפרו את הכתיבה שלי. היו מעט שיעורים שתרמו לי מהבחינה הזו, הרוב היה מאוד מוכוון-תסריטאות. (משום מה) השיעור של בתיה גור היה היחיד שנהניתי בו. משבר אישי (כתבתי ספר עד החצי. קרס לי הדיסק. הוא נמחק. גיבוי? גיבויים זה לחנונים. נו, מפגרת הייתי ונשארתי. נדמה לכם שכיום אני מגבה? החלפתי גיבוי בבילוג, אתם הגיבוי שלי) וחסרון כיס גרמו לי לעזוב את הלימודים. ובעיקר ההבנה, שתסריטאות זה לא משהו שארצה לעשות. מילא תסריטאי שהוא גם הבמאי, אבל אני לא באמת מסוגלת לתת למישהו לעשות מעשים מגונים ביצירי כפיי. יכולתי נגיד לפנטז על בימוי, יש לי ראייה קולנועית סבירה, אבל בימוי הוא יותר מדי עבודת צוות. אני לא מסתדרת עם קבוצות.

והנה אני כאן, לומדת אמנות, מעזה ללמוד אמנות, כן, לא מתפרנסים מזה, כן, צריך מרפקים כדי להצליח, ואין לי; כן, יש אלף מוכשרים פי אלף ממני; כן, אני פה בכל זאת, חמש עשרה שנים אחרי השנה הראשונה ללימודי העל תיכוניים, בציקלוני תשע עשרה שנות לימוד עד כה (מכיתה א', וללא אף תואר לרפואה), ובפעם הראשונה אני מרגישה שהגעתי הביתה. ולא יכולתי להגיע למקום הזה בכל דרך אחרת, מהירה או עוקפת. אני במקום ובזמן הנכונים לי.

ודווקא עכשיו אני לא יכולה להרשות לעצמי יותר. כל כך הייתי רוצה להיות מסוגלת להרשות לעצמי ללמוד אמנות חמישה ימים בשבוע. כי כרגע אני רק מרפרפת בנגיעה בדברים. הייתי רוצה למשש אותם באחיזה איתנה. לקחת גם מעבדה בצילום וגם וידאו ארט וגם פיסול וגם הדפס. את כולם הייתי רוצה להוסיף לתפריט שלי, וכרגע אין זמן/כסף. ועד לא מזמן שמתי זין על מיעוט הכסף, ופתאום זה חורה לי, להיות ענייה (הכל יחסי. אני לא רעבה ללחם, חלילה. רחוק מזה).

הייתי רוצה עבודה מכניסה יותר, כזו שתאפשר לי ללמוד מה שאני רוצה וכמה שאני רוצה. הייתי רוצה להיות סטודנטית נצחית, יש כל כך הרבה שהייתי רוצה ללמוד (גם מחוץ לתחומי האמנות הפלסטית. ספרות ובלשנות ותיאטרון וקולנוע ופילוסופיה והיסטוריה ומוזיקה וגיאוגרפיה וביולוגיה ומיליון דברים אחרים. אני אוהבת ללמוד). הייתי רוצה אוטו, במקום לנסוע בשלושה כלי תחבורה ללימודים. הייתי רוצה לרשת סכום נאה מקרוב משפחה שלא הכרתי. הייתי רוצה לזכות בלוטו. הייתי רוצה שמיליונר יחליט להיות פטרון האמנויות שלי. הייתי רוצה לזכות במילגת מחיה נאותה. הייתי רוצה סטודיו משלי. הייתי רוצה ללמוד בחו"ל. הייתי רוצה שבעל גלריה יאמץ אותי ויציג את המיצב הגדול שלי. הייתי רוצה שמישהו יקנה עבודות שלי. הייתי רוצה ורוצה ורוצה. אבל השאלה האמיתית אינה רק מה אני רוצה, אלא גם מה אני מוכנה לעשות לשם כך. והתשובה היא, יותר ויותר, אבל כנראה עדיין לא מספיק.

ואני יודעת שאני חולמת באספמיא. תנו לי לחלום. (ולדבר על חלומותי ככה לעיני כל. מי היה מאמין. דרך ארוכה עשיתי, זה כבר אמרתי) החלום הוא הדלק של הרעב (או אולי להיפך?) והרעב, טוב לרעוב בעד עצמנו. לנצח ארעב, אני מקווה.