(ודבר אחד בשני רישים, כאילו אפשר לשכוח)

עמימות

יצא לי לאחרונה לשמוע שוב ושוב את המושג הזה, משלושה גברים שאני מחשיבה אינטיליגנטיים וגם (יחסית) מחוברים לרגשותיהם. כל אחד מהם ביטא גרסא קצת אחרת של: "אני מעדיף עמימות" (כשמדובר בהבעת רגשות). ונדמה לי, ושמישהו יירה בי כדור כסף בלב או יתקן אותי אם אני טועה, שזה בעצם אומר: יש יתרון טקטי בלהיות לא מחובר לרגשות שלך, ככה הצד השני הוא זה שמתפתל, בעוד אתה לוגם בשלווה את המיצתפוזים שלך (במקרה הטוב). כלומר, אנשים שעשו כבר איזה מרחק, ומסוגלים עקרונית להביע את רגשותיהם, מעדיפים לשתוק, גם כשהם יכולים  לדבר ויש להם מה לומר, כי מעבר להתלהבות מעצם היכולת להתבטא רגשית, יש להביא בחשבון, מבחינתם, את שיקול המחיר. ובעצם אולי זה טבעי, שאם אתה מחובר לרגשותיך, אתה מסוגל גם לשקול אותם, נגיד, ובמקרה חשש, לצעוד בזהירות ברוורס אל תוך המרק הקדמון של הרגש הערטילאי, בטרם היות האדם מה שהוא (ומה הוא?).

עייפות

עייפות מפרקת מגננות ומסכות. האדם העייף, אין לו די אנרגיה לקיים את השריון הרגיל שלו. אם נפחית מזה מינון קבוע וצפוי של רטנוניות, עייפות מאפשרת להסתכל לעומק במישהו, ולראות אותו באמת. עשיתי כל מיני נסיונות, והגעתי למסקנה ששלושים שעות הן תחום זמן טוב. צריך לזכור שאחרי 48 שעות ללא שינה, עלולות להתחיל הפרעות פסיכוטיות, גם באנשים בריאים, ואצלם חלקם אפילו בפחות זמן. מצד שני, יש משהו בלתי הוגן בהתבוננות עירנית באדם עייף  - אתם לא נמצאים על אותו מישור תחושתי, ולכן אולי כדאי להתעייף הדדית, אלא שזה אומר, לראות וגם להיראות. עייפותנו לאן.

ערגה

אנשים רבים הכותבים פה, כותבים כשהם קלופים מעור כמעט, קרביהם פרושים למיון על מגש, כשעוני קוקיה מפורקים אצל שען. הכמיהה, הגעגוע אל אדם (או מקום, או זמן, או מצב) מסוים, שהכותב מאמין שהוא המחזיק בעבורו את המפתח לאושר, היא אחד המניעים החזקים לכתיבה, כפי שאני רואה את זה. שהרי הערגה הזו אל הדבר היא מעין חוט בלתי נראה, העובר בין העורג לבין הנערג, בידיעתו או באי ידיעתו, בהשתתפותו או באי השתתפותו של זה האחרון (אם מדובר באדם), – ומחבר אותם למרחב פרטי מאוחד, גם אם הוא המכנה היחיד המשותף, גם אם כל מה שמתקיים בו הוא יחסי עורג-נערג.

ויֶשנה הדרך האנושית, לשכוח את הכאב, להשכיח את החלקים הרעים, זה מותיר את הערגה עצמה צלולה מאוד, ובוצה העשויה מן המשקעים שסוננו, זורמת אי שם במעמקים מקביליים, ממתינה לתורה להתפרץ. אני זוכרת את הזמנים שערגתי, לדימוי של הנערג היה קשר מקרי בלבד אל המציאות, סביר שחלק מהסחף בקרקעית היה קשור לעניין הזה בדיוק. ובכל זאת, לעיתים אני עורגת לערוג שוב.

וכשכותבים ערגה, מציירים את החוט במילים. הוא מקבל צורה ונפח וצבע וכיוון, הוא נע אל הנערג כמאשים: ראה את ערגתי הנהדרת, האם באמת אתה סבור שהינך ראוי? ועל הנערג להיות ראוי, שכן הערגה היא גם חלק מהדימוי העצמי של העורג. (מאחורי המחשב שלי יש סבך מוחשי מאוד של חוטים, שמחכה ליד נאמנה שתעשה בהם סדר, או להוזלת מחירי הbluetooth). ולפעמים, כשאני מסתובבת כאן בלילות, אני מרגישה שאני תועה ביער תת מימי של אצות ערגה שקפקפות, שנוגעות בעורי בעדינות, מסתבכות לאיטן בשערי הנפרש תוך כדי דאייה נוזלית, ויש לי קצת אוויר, עדיין איני לכודה ומלופפת בהן על הקרקעית, אני של עכשיו, נושמת למחצה, מוטב אברח מכאן מהר, בטרם.

חלום ראווה של מספרה באבן גבירול, ליד בורקס עמיקם (מתוך הסדרה: חלומות ראווה ליליים).