| 8/2005
עיר הנמל
כשאני חוזרת, אלה כאבי רפאים בעצמות הילדות.
כאן, תחת תפזורת מחטי האורן, גדלתי וקיבלתי צורת אדם. זו שעזבה לפני שבע שנים אינה זו שבאה לבקר, לאט ומעט, מישירה מבט צידי אל העיר הסמויה מן העין, נארגת מחדש מתוך הסליל הטווי למחצה, שְתִי שלי אל תוך עֶרב שלה, תאומות עיוורות שהופרדו, מגישות ידיים רועדות זו אל זו, ממששות את תווי השינוי, תחושת הזרות הרכה, הערפילית, מנקבת תכי השתוקקות סימטריים, דקים, בכריות האצבע הגולשות על הלחיים.
עינים לה ולא יראו. הכבישים שהתרחבו אינם אלא דרכים מהירות להתאחר בזמן, סלטות הפוכות אל מזרוני הילדות, קימה ברגלים נכשלות, הגוף הצעיר והדק אינו מסוגל להכיל את תועפות הבשר, התודעה הקפוצה, המבוהלת, נחרצת שלא להכיר בנוכחותי, לסתה החשוקה נותרת רגע באוויר ומתפוגגת.
פה מימין גדר בטחון, מאחוריה החלון של סבתא רינה, שמכוניות היו נוחתות מדי פעם בחצרה, עד שתיקנו את העיקול. קצת הלאה, הבית בו למדתי מילים ראשונות, מיושן ואפור כגלויה. איך פעם הכיל את כמוסת הגוף הזעירה, שארזה בכזה הידוק: פחד, בדידות, תינוקת.
אי אפשר לנחם אותה עכשיו, אני מזכירה.
(יותר מדי רחמים עצמיים מביאה עלי העיר הזו. לא בכדי, הימנעותי ממנה)
העצים המשיכו לגדול במקום בו אני הפסקתי. יצורי זכרון, מוכי אוסטאופורוזיס, מתגבננים, מתכווצים, משחימים, מתקמטים בהילוך מהיר, כאילו עצם העלאתם בְּאוב רקתי הצמודה אל שמשת המכונית מכמישה את המרקם הפריר.
גם העיר ממשיכה, משיבה את עיני ריקן.
(לא תחזיר אהבות מתות, לא תמחק מבוכות נרדמות, אף לא תניד בראשה לעברי כמזהה מכרה ותיקה. עד כדי כך איני שייכת)
זה הכאב שאינו מכאיב, משרטט שקיעות עמומות מתחת לעור. כמעט בהיסח הדעת, אני מתגרדת.
(כמו לפייס ולהזכיר שתמיד היה בעדי, לובש ים חיפה את קטיפת נמר הערביים שלו)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
