(אגב, זה מעלה את התהיה מי בדיוק האנשים שהצביעו לי, והאם אני צריכה לכעוס שהצביעו למרות שביקשתי לא, או לשמוח שקוראי הם אנשים בעלי חשיבה עצמאית (גם אם טעם תמוה במקצת). ולהיות מוחמאת, כמובן. זה גם משונה עד מביך שאף אחד מהבלוגים המצוינים של רשימות לא הגיע לעשיריה. בכל אופן, כתבו עלי שם בנימה מאוד נעימה, עדינה, מפרגנת, שזה משמח. (אבל אני תמיד חייבת להתלונן על משהו, אז:) אף מילה על צילום, נגיד. אף פעם לא מתייחסים אלי כאל בלוג תמונות. ואני לא מבינה למה לא (ולא בפעם הראשונה), זו כבר שאלה שגורמת לי לתהות, האם אני חיה באשליות, האם הן פשוט לא טובות במיוחד, או פחות מהכתיבה. ומה נשאר מהכתיבה בכלל, לאחרונה. לא ברור העניין הזה.)

הומלס הוא חוויה מייאשת למחפשים. כבר ביום הפירסום עונה המשכיר ההמום שהערב הוא מראה להמון אנשים, ושואל אם אפשר שנבוא מחר. ככה זה עובד. נכון ששוק ההשכרה התאושש ואף התמרץ לאחרונה, אבל הומלס הוא בועה דווקא משום שהוא שירות אינטרנטי, לדעתי: יש יותר אנשים צעירים משתמשי אינטרנט בקרב השוכרים מאשר בקרב המשכירים, מה שאומר שהיחס בין ביקוש להיצע הופך מייאש. אשל, בנדיבות, (הוא מרוויח הרבה יותר ממני) הציע לשלם דמי תיווך, בתקווה שמשם תיפתח הטובה.

התעוררתי אתמול ואמרתי, תתקשר לשוש. (מתווכת, חברה של בילדד, חבר של אשל. דיבר איתה בסיבוב הקודם, לפני כמה חודשים, לפני שהחלטנו לדחות את החיפושים עד שוך אירועי סופהשנה). אשל אמר וואללה, והתקשר. בעודו מתלבש, אמר ששוש הודיעה שיש דירה טובה שתיסגר במהרה, ושנבוא לראות. נסע לבדו, כי אני הייתי צריכה לנסוע למוסך לקחת את פרדיננד.

אה, אבל גם על פרדיננד לא סיפרתי, פרדיננד קרה ביום חמישי. (רק עוזבים אותנו לארבעים ושמונה שעות, והופס, יש קטנוע חדש וגם דירה). כידוע או לא, חיפשתי ג'יירו, שזה התלת אופנוע המצחיק והלא קוּלי בעליל (מה איכפת) שאמור לתת לי תחושה בטוחה יותר על הכביש, היות שהוא בעל שלושה גלגלים. מסתבר שזה כלי מבוקש, בהתחשב בעובדה שהפסיקו להביא אותם לארץ במסודר, ותמיד יש כמה דודות כמוני שמחפשות את תחושת הבטחון במקום את הריגוש (בכל אופן בענייני תחבורה), אי לכך התייצבתי לפני שנה ומשהו ברשימת ההמתנה במוסך המרכזי של הונדה, וחיכיתי בסבלנות יפנית שאיזה פנסיונר חביב יעבור למקום שכולו טוב (פלורידה?) וישאיר לי את הקלנועית, סליחה, ג'יירו שלו.

לפני שבוע התקשר האקס המתוק שלי, שלאחרונה עובד בקומפלקס העיתונאי בשוקן, ואמר שזה עתה חלף על פני ג'יירו בשל למהדרין באחד המוסכים באיזור. החמוד עצר מיד ורשם הפרטים. הייתי שמחה להגיד שלמחרת כבר הופעתי שם וחטפתי אותו, אבל זה לקח בערך חמישה ימים כי עכשיו הכל אצלי לאט. מזל היסטרי שלא הקדימו אותי. העיקר: בסוף באתי, ראיתי, קניתי. (מאמא זוש ופאפא זוש הלוו את הכסף, שבעת אלפים שקלקלים לא כולל הטיפול) יד ראשונה מקשיש. בחיי. עכשיו הוא בטיפול במוסך. פרדיננד, כי הוא מין גוש נחמד.

בקיצור, אני הייתי אמורה להזדרז בדרכי למוסך לפני שהם סוגרים, והסתבר שהדירה בת שני חדרים בלבד, שאלתי את אשל למה לטרוח בכלל, שני חדרים זה קטן מדי, הוא החליט לראות בכל אופן כי שוש אמרה שהדירה גדולה ומחולקת טוב. אחרי שהוא יצא וסיימתי להתלבש הבנתי שלהגיע למוסך כבר לא אספיק, אז וויתרתי והודעתי להם שאגיע אור ליום ראשון.

אחרי עשרים דקות אשל צילצל. היתה לי הרגשה פנימית שזה יקרה, שהוא יתקשר ויגיד לי בואי עכשיו לראות. לקחתי את ז'אן לוק וטסנו לביצרון. עשינו יחד סיבוב, ומיד קרה הדבר הזה, יכולתי לדמיין את עצמי גרה בה. בקלות. יאללה, אמרתי לאשל, לקחנו.

אחלה שכונה, ביצרון. מעוז היאפיות המתחדשת, אבל מה אכפת, נאה הדירה בעיני. שני חדרים, עם מרפסת, מטבח שיש בו מקום לאכול, (עד היום אכלנו בישיבה על הספה במרפסת, לא נוח במיוחד בלי שולחן אוכל), חצר ענקית, והכי חשוב: שטח איחסון מרווח לאוסף התריסים / חלונות / דלתות / אמבטיות המפואר שלי (זו היתה יכולה להיות שורת פתיחה מוצלחת אלמלא היה לי בנזוג: "רוצה לעלות לראות את אוסף התריסים שלי?"). חתמנו על זכרון דברים, החוזה ייחתם רק בספטמבר, ובאמצע אוקטובר נעבור. מסתדר יפה עם העובדה שבעבודה הודיעו שהצטברו באמתחתי יותר מדי ימי חופש וחובה עלי לקחת קצת מתישהוא באוקטובר, כשתירגע העונה הבוערת.



אוה, בית הוא ארמון פלאים. הצילום לא מעובד, גם בפוסט הקודם לא, ושניהם מאותו טיול לאיזור רמלוד.


[ההיא אמרה לי: את נקראת קצת בודדה לאחרונה. נכון. שקעתי לתוך היות לבד, וזה קל יותר כי אשל ואני מתראים כל כך מעט, שעות עבודה שונות, הזמן העיקרי שלנו יחד הוא בסופשבוע, שבחלקו אני עובדת.

וגם לא אגיד שזה לא מפחיד מאוד לעבור מכאן, שזו הדירה שבמקורה היא "שלי", גם אם שנינו גרים בה כעת, אל משהו שהוא "שלנו". חשוב שהוא יוכל להרגיש שזה הבית שלו באותה המידה, שיהיה מקום לחפצים של שנינו, שיהיה מרווח למחיה. (והכי חשוב – שיהיה מקום לעוד מחשב, כך שלא אצטרך לפתות אותו בדרכים עקלקלות לקום ולפנות אותו מדי פעם).

וגם, שאלה שממילא אני שואלת את עצמי הרבה, מה מידת הקירבה/ריחוק הנכונה, בעצם? אולי העובדה שחלקים נרחבים מחיינו נפרדים כל כך היא דווקא בריאה, אולי טוב שאנחנו לא נושמים כל הזמן זה את זו, (במיוחד לא אחרי מסבחה) אולי הביחד המתאים (לי. לו. אני לא אומרת לכל אחד ואחת, חלילה) הוא כזה שיש בו גם מרחק, כדי שהתנועה הזו, הריקוד האיטי של הצמידות, צעד אחורה, קשר עין, צעד קדימה (לפעמים אפילו דריכה אקראית על רגל), הידוק אגנים, צעד הצידה, סיבוב, קטע סולו – אולי רק ככה יכולה פחדנית כמוני לאפשר לעצמה זוגיות?]