שלום, קוראים לי זו ש ואני שמנה.
?
אוי, כן, מצטערת לפוצץ למי מכם את הפנטזיות.
כמה שמנה?
ממש שמנה. בחיי.
איך, איך לא סיפרת לנו קודם?
בהתחלה זה לא נראה לי חשוב לציין. אחר כך ניסיתי ולא ידעתי איך. והבוקר קראתי את רוני והבנתי שיותר מדי זמן דחיתי את הפוסט הזה.
אבל את לא נשמעת שמנה.
איך נשמעת שמנה?
ארוחת בוקר של אלופות. צולם ביום צום.
לרובנו יש פגמים אישיותיים, חלקם מהותיים. למשל, התמכרויות. השמנה, מהבחינה הזו, היא פגם נבזי: היא מסגירה אותך מיד. אי אפשר לעבור ברחוב, להצביע על מישהו ולומר, תראו כמה טיפש ועילג הוא (לא שהייתי עוברת ומצביעה על אנשים ברחוב) אבל הוא יכול לעבור ולהגיד, רצוי בקול רם, תראו את השמנה הזו. דוגמא אחרת: אנשים מעשנים. הפגם שלהם מזיק יותר לזולת, בריאותית וריחנית, היות שהוא לא תחום למימדי גופם, אבל הם לא מקבלים יחס דומה.
ברגע שאתם רואים רק שמנה, אתם לא רואים אותי. זה יכול לצער אותי מאוד אם מצאתם חן בעיני. ואני לא אטחן לכם שוב כאן את החברה שלנו שמקדשת אידיאל רזון מוגזם. הבעיה החברתית היא לא האידיאל, אלא היחס של החברה כלפי מי שאינם עומדים בו, אפילו לא קרובים אליו. במיוחד כלפי אלה שגם לא מתאמצים – אלה חותרים נגד עצם קיומה. וחברת השפע מתקיימת הרי מהפער הזה בין מה שהיא מציעה לבין מה שהיא מאפשרת, הפער בו נקלטים וגדלים היטב התסכולים שלנו. זה מכשיר הדיכוי הטוב ביותר – הוא כבר נמצא בתוכנו, ומועצם שוב ושוב ברפלקציות סביבנו. אני לא רוצה להיכנס בכלל לעניין של דימוי השמן בתקשורת, (יותר מדי מילים יש פה גם ככה) אני די בטוחה שבין רוזאן למיזרי הבנתם את העיקרון.
אלף דוגמאות אני יכולה לתת לכם. אפילו אלפיים. בדיוק אתמול, מישהי בעבודה סיפרה איך הבוס שלה מהעבודה הקודמת שומר על קשר ומטלפן מדי פעם לבדוק מה שלומה. אמרו לה, אולי הוא קצת דלוק עליך, היא אמרה, לא, לא יכול להיות, הוא כ-ז-ה גדול, ומתחה את ידיה לשני הכיוונים, כדי להבהיר מה גודלו, לאורך ולרוחב. לזכותה יאמר שמיד הוסיפה, אבל הוא כזה מקסים, אני מתה עליו, מותק של בנאדם. ואני חשבתי לעצמי, נורא קל להיות עיוור כשאתה חלק מהעדר. (לא, אני לא טוענת כאן שכל מי שלא שמן הוא בעדר. יש כל מיני עדרים, זה רק אחד מהם)
ומעבר להתרסה שקראתם למעלה, אל תחשבו לרגע שאני מתכוונת לטעון שזה לא כואב. זה כן. דבר מוזר, הכאב – אם אתה חי איתו מספיק זמן, הוא יכול להפוך אותך לאדם מריר וקשה, או הוא יכול לעשות אותך אדם טוב יותר, מבין יותר, מקבל. וזה לא משנה אם הכאב הוא רגשי או גופני. נדמה לי שכאב משפיע על הנפש לזוז. השאלה היא בעיקר לאיזה כיוון היא זזה. וגם כאן, לא שחור, לא לבן. גם לאדם הכי מריר יכולים להיות ימים טובים, וגם לאופטימיסט הכי דגול יכולות להיות נפילות. אנחנו בני אדם, כלומר, אנחנו מורכבים. עצם הנסיון להסביר אותנו בעזרת נמלי-האותיות שבכאן, יש בו מן היומרה הבלתי נסבלת. (למה לנסות בכל זאת? אלה שהצליחו נוטעים בנו תקווה כל ט"ו בשבט)
אנשים שמנים חיים תחת דיכוי מתמיד של הסביבה, וזה דורש לא מעט כוח נפשי כדי להיות בסדר עם זה, או כדי ללמוד איך להרחיק את עצמך ולא להיפגע מחוסר הטקט (במקרה הטוב) של עוברי אורח, או מסתם רוע מכוון. שובל בלתי נראה של עלבון ושל כעס קדום מלווה אותם בכל אשר יילכו. גם אם הם כבר השלימו עם עצמם, גם אם הסביבה שלהם למדה להכיר ולאהוב אותם, עדיין תמיד יהיה איזה מתח לפני מפגש עם אדם חדש, עם סיטואציה בלתי מוכרת. השאלה, אם אצטרך להתגונן על היותי שמנה. לא תמיד יש לי כוח לענות. לפעמים אני שותקת. וגם כשאני עונה, לפעמים זה בבדיחות הדעת, לפעמים במצב רוח טוב וסובלני, ויש גם פעמים אחרות, בהן יוצא ממני כעס אמיתי, כמו בשיר ההוא של דליה רביקוביץ', על האיש שמטפח את ציפורני החתול שלו בתוך כפה רכה, זריזה.
ומובן שכל העולם ואשתו חושבים שזה שרואים שיש לי בעיה, בניגוד לבעיות הנסתרות שלהם, זה אומר שהם מוכרחים לייעץ לי ומיד. זה יכול לבוא כהערה מנהג מונית ("יש לך פנים יפות, לא חבל?"), מקרובי משפחה שמתעניינים יותר מדי בכל קילו שעליתי או ירדתי, מחברים שמביאים לי מספרי טלפון של עושי ניסים בדיאטות גם כשאני לא מבקשת. מכל מקום. בפעם הלפני אחרונה שעברתי דירה, המוביל התעקש להתיישב איתי ולכתוב לי את המתכון לסלט הפלא שלו, שאיתו ירד במשקל. הייתי מעוכה מדי ממעבר הדירה, אפילו לא הצלחתי להביע התנגדות. והאמת – אני די עדינת נפש, שזה אומר שלרוב אני סופגת בשקט את כל ההתערבויות האלה.
וזה יכול לבוא במקום בו זה הכי מכאיב. הייתי פעם עם מישהו שלא רצה אותי, אבל אני רציתי אותו. אני יודעת שמידתי היתה אחת הסיבות, אבל זה חלק מהעניין, שאף פעם אי אפשר לדעת אם זה זה, אם זה רק זה, אם זה בעיקר זה, או מה החלק של זה במכלול. למשל, כשמישהו ששכבתי איתו פעם, ויותר גרוע, גם אהבתי אותו פעם, העיר לי אחר כך משהו על "מימדי הענק שלי" כחלק מהתקפה כוללת עלי ועל אישיותי. וזה בסדר לא להימשך אלי. זה משהו שאני יכולה בהחלט להבין. עניין של טעם. גם אני לא נמשכת לכל אחד. משיכה אינה דבר נשלט. אבל זה היה מישהו שכן נמשך אלי, או לפחות מספיק בכדי לשכב איתי כמה פעמים (כן כן, אין כזה דבר אשה מכוערת, יש רק לא מספיק וודקה).
וישנם אלה שרוצים אותי בתור זיון בלבד, כנראה כי אני לא מספיק אינטיליגנטית/ייצוגית למשרה מלאה. היה גם אחד שהייתי החברה הסודית שלו במשך איזה חודש, לפני שהבחנתי שזה לא סתם שהוא נורא אוהב לבלות איתי בבית. אבל יש הבדל בין לא לצאת עם מישהי, כי אתה לא נמשך אליה, לבין לנצל אותה מינית, כי בשביל זיון בחדרי חדרים היא מספיק טובה, אבל חלילה שייראו אותכם ביחד "בחוץ", כי מה לך ולשמנה הזו? (אבל זה נושא לפוסט נפרד, כרגיל)
להידחות כפוטנציאל זוגי בגלל שאת שמנה זה דבר סביר. לומדים לחיות עם זה. להידחות ולא לדעת אם זה בגלל שאת שמנה, זה הרבה יותר גרוע. להידחות כאדם בגלל שאני שמנה? עם זה אני חיה בקלות, כי זה סוג של אנשים שאני בין לא להתחבר איתו לבין לבוז לו. וגם זה אני אומרת בעירבון מוגבל. אגו שברירי יש לאנשים שמנים. הוא יכול להעמיד פני איתן, ולפעמים זו העמדת פנים מוצלחת. מה גם, שמראה אישה בוכה זה שובה לב ברומנטיות שלו. במיוחד אם היא יפה. אישה שמנה בוכה, זה מאוד לא פוטוגני.
להיות שמן זה להיות אנדרדוג אמיתי. אלה שעושים היום הון פוליטי מקיפוח, כבר מזמן אינם מקופחים. כיום, המקופחים האמיתיים הם האנשים בעלי המראה החריג. לימדו אותנו שאסור לצחוק על נכים, על גמדים, על כושים, על קשישים. מה נשאר לנו? רק שמנים, וגם כאן, יש כבר כאלה שלמדו להסתיר את התיעוב שיש להם כלפי שמנים.
השמנים הם המיעוט הנרדף האחרון. זה כבר מאוד לא פוליטיקלי קורקט להפלות מישהו בגלל צבע עורו או בגלל המבטא שלו. כולם יודעים שזה לא בסדר להיות "גזען" , אבל אם נרחיב רגע את המשמעות של הגזענות למה שהוא מעבר ל"גזע", הרי שהגזענות הישנה כאן, ותמיד היתה. ויש אנשים שממש רואים להם את התיעוב והשנאה בעיניים, כאלה שאם את חלילה מעזה לאכול בציבור יביטו בך כאילו גנבת את האוכל הזה מהפה של הילדים שלהם.
למשל: יש איזו שמאלנית מוצהרת עאלק, שהולכת לכל הפסטיבלים הנכונים, וקוראת את כל הספרים המומלצים, שכתבה פעם במקום שקראתי, שחטא ההשמנה גרוע בעיניה מחטא הכיבוש, ובכך, בעיני, בעיקר חשפה את ערוותה, שהרי, להיות שמאלן זה (עדיין) אופנתי, זה משייך אותך לאליטות האינטלקטואליות, וזה מחייב – על פניו – לסובלנות ולהומניזם. אבל מה, בעוד שזה ידוע ומקובל שמיעוטים כמו ערבים ומרוקאים ואתיופים, זה נורא ואיום אם מישהו יתייחס אליהם אחרת רק בגלל שהם כאלה, הרי ששמנים עודם טרף קל לכל מי שמחפש דרך קלה ונוחה להתעליין. היה גם איזה יפה נפש מקצועי שכותב באתר בו כתבתי, ובאחד המאמרים שלי שם, היה מוכרח כמובן בתגובה להתייחס למשמני. בעילום שם – כנראה שבכל זאת הוא הרגיש שיש בזה משהו שעלול לרמז שאהבת האדם שלו היא בעיקר עניין של פוזה. אותי מצחיקה הצביעות הזו, אבל זה צחוק עצוב.
ויש גם הצד השני. במאמר מוסגר. אני לא מנסה לשכנע מישהו. מבחינתי זה קיים ולכן אני מספרת לכם על זה. במידה מסוימת, קל להיות שמנה. השומן הופך התירוץ האולטימטיבי לכל דבר. השומן מגונן מפני החיים, זו מעטפת רכה שסוגרת אותך עמוק בפנים, במקום בו הזולת אולי יכול להתעמר בך רגשית, אבל לא להגיע באמת, כי זה הרי השומן שהוא בז לו, ואני, מתחת לזה, אני דוקא בסדר, זה הוא שמטומטם כל כך שהוא לא מסוגל להסתכל אל מעבר.
כן, יש איזה שוחד בבדידות הזו. להיות בשוליים. מבחינתי, זה משהו שמשאיר אותי לא מרוצה. שמשאיר את המנוע שלי עובד. זו גם עמדה ממנה מאוד קל לראות אנשים כפי שהם באמת, כמו שמלצרים רואים. מעמדת נחיתות, גם אם היא רק בעיני המתבונן, רואים רחוק. רואים שקוף. וזה עובד בשני הכיוונים – אנשים שאני מגונה בעיניהם, הם מגונים בעיני, מעצם העניין הזה. ואל תטעו – גם לי יש העדפות אסתטיות. זה הרי לא משהו נשלט. אלא שבין לא להימשך למישהו לבין לא להתייחס אליו כאל אדם, כמוך, גדול המרחק. בני אדם אמיתיים, מבחינתי, הם אלה שמקבלים אותך כפי שאתה. זה די מדהים לגלות, שרוב האנשים לא מסוגלים לזה באמת, גם אם לימדו אותם להעמיד פנים שכן. זה כוח העדר, שהוא דוחה מעליו את השונה. אולי זו הכללה איומה, אבל בינתיים היא מצליחה לי. רוב האנשים שהכרתי, שבאמת מסוגלים לאהוב ולקבל בני אדם, על כל המגוון שלהם, הם כאלה שבעצמם יש להם איזו שריטה שעושה אותם קצת אנשי חוץ.
וראיתי כל מיני סוגים. אלה שפוסלים אותי כאדם, שמעקמים את הפרצוף, אלה ש"שמן" בשבילם זה הכי גרוע שיכול להיות, מה ש"מצורע" היה בימי הביניים. אנשים שמסוגלים לכתוב קטע שמבזה אדם שמן רק משום שהוא כזה, חלקם אולי יבינו כשיזדקנו, או אחרי תאונה קשה, חלקם לא יידעו לעולם. לפעמים אני חומלת עליהם, על עולמם הצר, לפעמים אני בזה להם, לפעמים מקנאה בעולמם היהיר והבטוח. תלוי באיזה יום תופסים אותי. מדי פעם הם גם מכעיסים אותי. אולי בגלל שפעם גם אני הייתי כזו.
לי עוד היה קל. את החלק המהותי בחיי לא עברתי כשמנה. ליבי ליבי לאלה שגם נאלצו לגדול ככה, בחיקה של האכזריות הילדית. הנטיה להשמנה תמיד היתה בי, גם כשרקדתי בלט והרעבתי את עצמי, גם בתור ילדה, אלא שאז פשוט הייתי פעילה מספיק בכדי לשרוף את כל הקלוריות העודפות. אני זוכרת ילדה שחוזרת משיעור בלט ובכיס שלה בוערים השקלים שגנבה מהארנק של אמא שלה והיא נכנסת כמנהגה בכל יום אחרי האימון לחנות הקטנה במרכז הכרמל, ליד תחנת האוטובוס בדרך הים, ויש בחנות ריח חוצלארצי נפלא של ממתקים באריזותיהם, והמרציפן הקבוע – מאה גרם, שטוח, מצופה שוקולד, של אופנהיימר, שמחכה, זהוב, על המדף. כשהפסיקו לייצר אותו חוויתי ייסורי גמילה.
השומן מגונן עלי מפני החיים. זה יישמע לכם מוזר, אבל בנעורי, כל הכוח הזה שהיה לי על הזולת, לא רק שלא ידעתי מה לעשות איתו, אלא ממש בילבל אותי. אני מתבלבלת בקלות. זה שפעם זה היה אפשרי, שאני אשב מול מישהו בחדר המתנה, והוא יביט בי ואני בו, ונחליף מספרי טלפון – היום זה לא קורה. ומצד אחד זה כואב, מצד שני זה משחרר חלק מהמתח התמידי בו הייתי נתונה, כי לא ממש ידעתי להתמודד עם עצמי רגשית. ימי הכוסיות שלי. לפעמים אני מתגעגעת לעניין הזה, שאם בא לי על מישהו, יש כמעט וודאות שיבוא לו עלי בחזרה. אבל לכל מה שזה הביא איתו, מבחינתי, אני לא מתגעגעת. לא הייתי אדם שטוב לתת לו כוח בידיים. וכוסיות – זה כוח בידיים – ובידיים הלא נכונות, לפעמים. הידיים שלי היו לא נכונות אז. היום הן קצת יותר נכונות, אני חושבת, אבל כבר מאוחר מדי.
השומן בודד והפחית את מספר הגירויים, ואיכשהוא זה איפשר לי יותר מרווח נשימה ביני לבין עצמי.
מובן שזה יצר הרבה יותר סיבוכים, מובן שזה כואב כשמישהו שמאוד היה רוצה בך אם היית נראית אחרת, ושאת מאוד רוצה בו, דוחה אותך, ואת יודעת שזה היה אחרת אם רק היו עליך פחות קילוגרמים, אבל אז את חושבת, אני יותר מאיך שאני נראית, ואם הוא לא יכול לחיות עם זה, שיזדיין. לא איתי. כן. אוי.
זה ריצוד תמידי בין מצב נפשי מאוזן שבו זה בסדר להיות שמנה, באמת בסדר, אני מקבלת עלי את המצב הזה, כי הוא לימד אותי המון דברים שלא היו לי קודם. חמלה. אמפתיה. צניעות. אני מקבלת עלי את המצב הזה, כי אני לא מצליחה להיחלץ ממני. לפעמים בא לי לומר, אוקיי, למדתי את הלקח שלי, עכשיו אפשר בבקשה לחזור ולחיות כמו אדם נורמלי?
אבל משהו בי פוחד לשחרר את השומן ולחזור. וזה לא רק בגלל שאין לאן לחזור, ושלרזות עכשיו לא יחזיר אותי לימי הכוסיות שלי. אני לא רוצה לחזור לימים ההם. אלה היו תקופות של אומללות.
והמצב הנפשי השני, אתם מכירים אותו אישית, או מתארים לעצמכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
