לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


spotting the subtleties of the world's texture
כינוי: 

בת: 53

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2003

חצי פגישה


 

וזה

שאין לקרוא

בשמו

מתהפך בי

שוב

 

 התצלומים הם מן המראה שמול המיטה במלון בסיני. את הכמעט שיר כתבתי פעם להוא.

 

 

כל כך הרבה רעיונות מתפוצצים בי בבת אחת. מתי יהיה לי זמן ליצור את כל הדברים האלה? זה נוגע, אגב, בעיקר לציורים. דפי הפנקס שלי מזמן לא התקדמו מהר כל כך. אבל לא רק.

 

זהו רנסנס הזו ש, זה מה שזה. אין לי שם אחר. תחושה כזו שאני הנכונה ובמקום הנכון עושה את הדבר הנכון. לא נכון במובן של מוסכמות. נכון במובן של מה טוב לי. רשות שנתתי לעצמי, רשות להיות יותר, להרגיש יותר. ודווקא הרשות הזו הביאה אותי ליציבות. (או אולי קודם ההגיעה היציבות, והיא שאפשרה לי את מתן הרשות?) לא נעים להודות, אפילו קצת מדאיגה אותי היציבות הזו. יש בי חלק, אני מרגישה אותו בתוכי, תופס טרמפים באוטוסטרדות הדם שלי, נע בחוסר מנוחה ממקום למקום. (במונחים של קרטונס: כאילו בלעתי אפונה מקסיקנית) קראתי כמה דברים שכתבתי לפני שנה, כשהייתי עדיין מאוהבת והיה רע רע רע. משהו בי מייחל לחזור למצב הזה, לקרוע את וילונות האיפוק, לפתוח את החלונות הגדולים, להכניס את הסערה פנימה, אל תוך הבית.

 

מה רע לך, אני שואלת את עצמי, מה רע לך, זו ש? הרי טוב לך. ואני אומרת את זה באחריות: מעולם לא הייתי במצב נפשי טוב יותר. אני זוכרת. אז למה חוסר המצוקה הופך למצוקה בפני עצמה? למה הגעגוע העמום? כן, הכאב חידד את תחושת החיות שלי, ולכן סגדתי לו. שנים. אבל אני לא מרגישה עמומה עכשיו. אני חשה טרייה. צלולה. איך יכול להיות, אני שואלת, וזו בעצם תלונה, איך יכול להיות. האם אאלץ להודות שיצר ההרס העצמי שלי מבקש לבוא על סיפוקו? האם הגיע הזמן להאכיל את המפלצת?

 

וזה כל מה שאני יודעת, לדוגמא: אתמול שלחתי מייל להוא. מייל קצר וקורקטי. ביקשתי את רשותו לפרסם ציור שלו, מתצלום שצילמתי אותו אחרי שהוא אמר לי שהוא חייב להתרחק. וחזרתי הביתה בערב, ועל מעבר החציה ממול עמד הוא, ולידו בחורה. ואמרתי לעצמי, הו זוש, סיטואציית מבוכה קלאסית מתקרבת בשעה שתיים עשרה, ואת בצד המפסיד, והרגשתי כבר איך חיוך מלאכותי, מעוות, מזדחל אל קצה השפה.

 

זה היה צירוף מקרים מוזר, לפגוש אותו במפתיע, שישה חודשים ושני מטרים מהבית שלי. הוא הביט בי. הוא כבר לא ארוך שיער. חבל, זה שיווה לו מראה של זמר רוק בדימוס. ואז האישון הירוק ברמזור נדלק, הוא אומר כמה מילים לזו שלידו, היא חוצה ומתרחקת, כמעט שלא מביטה בי, הוא עומד וממתין לי שאחצה לכיוונו. הסיטואציה שהידקתי את שיני כנגדה התמוססה מעצמה. התכוונתי להתקשר, אמר לי, קיבלתי את המייל שלך וחשבתי להגיד שאני בסביבה. כאילו אין טבעי מלקפוץ לבקר אותי. הרי בסך הכל לא דיברנו חצי שנה, דברים זזו מהר, מהי חצי שנה בשנות אור?

 

ואז הוא הלך איתי הביתה, והמבוכה התעצמה, כי מי רוצה שתתרחש עליה פגישה שכזו לפני שהיא התקלחה היטב מעמל יומה, וטאטאה לפחות את תלתלי האבק הבוטים ביותר מרצפתה, כולל איסוף גרביים סוררים מאמצע החדר? אבל ישבנו ודיברנו על הספה הכחולה, ואני כמו מישהי שנתקעה בלילה בתחנת אוטובוס רחוקה, מפשפשת בתיק שלה בתקווה למצוא מספיק כסף לדמי נסיעה. ולא מצאתי. ישבתי מולו, לא הרגשתי דבר, וזה פחות או יותר היה הרגע ששאלתי את עצמי, למה אני מחפשת בכזו בהילות, למה הייתי מעדיפה לגלות שעוד יש לי רגשות כלפיו. ליתר בטחון הלכתי לאכול איתו, וביליתי איתו ערב נעים, שהזכיר לי כמה הוא מבריק, ומצחיק, ו... (שלוש נקודות? אצלי בבלוג?!)

 

ואני לא יודעת למה התעייפתי ממנו כל כך. אולי זה לא פייר להגיד, כי היה לי יום קשה לפני כן, ומאוד חשוב לחצוץ בין סקציית העבודה של היום לבין סקציית החיים, במקלחת, בבגדים חדשים. וקצת גם הייתי חולה. ובכל אופן, ישבתי מולו, העמדתי פנים שאני מתעניינת בצללי התאורה על התקרה (הם באמת היו מעניינים), וניהלתי דיון פנימי ער. איך שזה שאתה, איש, התפוגגת בכזו קלות? למה במקרה ההוא לא הצלחתי להשתחרר ככה? האם זו כימיית אהבה אחרת? איזה רכיב בלתי ידוע, בלתי מתכלה (אבל מכלה) יש באהבה מהסוג השני, כזו שגם שנים אחר כך יכולה עדיין להכיש כלטאת-דרקון?

 

 

נכתב על ידי , 24/11/2003 19:02  
90 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של June ב-28/11/2003 09:39



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לזו ש אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על זו ש ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)