(או אולי על חרדה מפני אין אונות?)

בעצם זה מצחיק, אני קוראת פרויד עכשיו, אז החלומות שלי נהיים פרוידיאניים במפגיע. מעניין לראות איך התרבות סירסה את פרויד, בדרך בה ניכסה אותו, או יותר נכון את מה שהיא חושבת שהוא (ע"ע הכותרת).

חלום משלשום: יש שתי קבוצות שמתחרות, אני שייכת לשניה, אבל אני עושה חלק ממסלול המבחנים עם הראשונה. במבחן המכריע, הקבוצה נכנסת לחדר שיש בו מיטת נוער משובצת וכמה ספסלים. יש שפיפון בחדר. השפיפון הזה הוא נחש מיוחד במינו. אינטיליגנטי. הוא יפה. דמיינו נשל נחש, אבל לא מרוקן ודהוי, אלא מעוגל, בלבן זוהר. כן, השפיפון שקוף למחצה. העור שלו, בניגוד לנשל, זוהר בחיות פנינית, חלקלקה. כמו בטן של פתן ארצישראלי. יש לו עיניים לבנות חלביות משונות ולשון דקה, כחולה כהה.

כשהקבוצה נכנסת לחדר, הוא חומק אל מתחת למיטה, אנחנו מספיקים לראות רק את קצה זנבו. מישהו מהקבוצה חייב לשבת על המיטה ולהתמודד איתו, זה המבחן. הבהלה די גדולה אבל מישהי (מישהי שאני מכירה בחיים) אומרת, שטויות, אני יודעת לטפל בשפיפונים. היא אישה עם מיניות מאוד אסרטיווית, קצת טורפת גברים, אבל גם נשים, ויש לה כל מיני יכולות אחרות, למשל, הנה מסתבר שהיא מצוינת עם נחשים, היא מתיישבת על המיטה וקוראת לו ברכות, בוא, שפיפון. הוא מגיע וזוחל בטבעיות אל בין ידיה. היא מקבלת אותו בשמחה וליטופים, כמו שמקבלים חתול אהוב, נניח. הוא מגיב, נכרך סביבה, מתפתל, מאזין לה, היא לוחשת לו דברי חיבוב, ודי מהר הוא נכנס מתחת לחולצה שלה, כי קר, ושם היא מתלטפת איתו.

לא רואים בדיוק איך היא מלטפת אותו, אבל רואים את הראש המשולש שלו מציץ, והוא מתנועע בהרמוניה, ונהיה וורוד מג'נטה חזק, כמו נחש נאון. היא מדברת אליו כמו שמדברים אל ילד אהוב, ובינתיים כל הקבוצה יכולה לעבור הלאה לחדר הבא. אני נשארת להביט עד שהיא נפרדת ממנו. הוא מחליק אל מתחת למיטה, חוזר לצבעו הלבן. הקבוצה שלי נכנסת לחדר, ולפני שאני מספיקה להגיד משהו, מישהו מהם מתיישב על הספה. השפיפון מגיע. הוא נכרך סביבו. המישהו הזה, שאיני זוכרת מי היה, לא מצליח להתמודד איתו, ניכר שהוא מסתבך, שהשפיפון מרגיש לא בנוח, שעוד רגע קורה משהו רע, ואני לא מצליחה להתאפק, אני מתיישבת על המיטה, קוראת לשפיפון. הוא בא אלי. אני מנסה להחזיק אותו ולדבר אליו כמוה. אבל באיחור, אני מבינה שאני לא בדיוק יודעת מה היא עשתה.

כתם על מדרכה בבאזל. מתוך סדרת עבודות שנקראת: "האם אני רוצה חבר פסיכואנליטיקאי?"

שיט, הוא חזק, השפיפון. אני אוחזת בו בזהירות בידיים, עסוקה בלהרחיק אותו מהצוואר, ומנסה ללטף את הבטן בכיוון הקשקשים, הוא מגיב לזה, מפסיק לנוע לרגע, ואז מתחילות לו עוויתות מהירות בכל הגוף, זה לא דומה בכלל למה שהיא עשתה איתו. הוא מתכווץ באופן כל כך מוזר, שמרוב בהלה אני פשוט שומטת אותו, והוא נופל אל הרצפה. אוי ואבוי. הוא כועס. לפני שאני מספיקה לומר מילה, הוא עושה סיבוב, מגיח מאחור, מזנק עלי, ומכיש אותי בגב, בגובה המותן. קרוב לעמוד השדרה.

אני מדברת אליו, בצער, אומרת לו, אוי, אתה הורג אותי, שפיפוני, אני לא התכוונתי להכאיב לך. הוא לא מקשיב לי, רק מכיש ומכיש, שיניו נעוצות בגבי. אני לא יכולה להתנגד או לזוז. מכאיבה, הנשיכה שלו. קרוב לעמוד השדרה, הרעל יעלה מייד למוח, לפחות אמות מהר. אני בוכה, בשקט.

ואז אני מתעוררת. מסתבר שהעפתי מעלי את השמיכה ואני ישנה עליה, והגב שלי חשוף לקור, קפוא כולו, עד כאב. לרגע תחושת הנשיכה עדיין איתי. אני משפשפת אותו, מצמידה אותו אל חום המזרון, מתכסה בחמימות השמיכה ומנסה לחזור אל החלום. (זה משהו שאני מצליחה לעשות לפעמים – אם אני מתעורת באמצע חלום, "להקרין" אותו מחדש ולחזור אליו, עם יכולת מינימלית לכוון אותו). אני חוזרת אל הנשיכה. המבחן נגמר, מודיעים הבוחנים שנכנסים לחדר. הנחש? אה, הוא לא ארסי. יש לו שיני ארס, אבל חולבים אותו לפני. כמות הארס שהוא הזריק לך מינימלית. זה יכאב כמה ימים וזהו. אני כועסת עליהם שלא אמרו מראש. בני זונות.