היא כתבה לי, כחלק מדיאלוג בינינו:

"את חושבת שברשימות אין אוירה פתוחה לתגובות?

איכשהו, מהקצת שהתרשמתי (מהבלוג שלך ועוד כמה שהופניתי אליהם בלינקים שונים) התגובות 'אצלכם' הרבה יותר אנטילגנטיות, דווקא, בעוד שאצלי נחתו כל הבבונים האינפנטיליים.

...

רציתי גם לשאול אותך משהו קצת יותר אישי: נכנסתי באופן די אקראי לכל מיני רשימות קודמות שלך (אוקטבריו וחבריו), וגם לרשימה אהובה עלי במיוחד שכבר קראתי לפחות פעמיים בעבר (נדמה לי שזה היה ביולי, או אוגוסט, על ה'היא' ששוכבת עכשיו על המיטה שלך). נפעמתי שוב ושוב מהרגישות והאינטימיות ומהארוטיות המדהימה. השוויתי, כמובן, לאתר שלי, כמו שכל מי שיש לו אתר עושה אוטומטית. וחשבתי שזה מעניין ההבדלים, כלומר, מה כל אחד מעדיף להוציא החוצה. ברור שיש גם את העניין של האנונימיות של ישראבלוג לעומת החשיפה של רשימות, אבל מעבר לזה יש כאן בבירור ביטוי של צרכים שונים. מה זה משרת אצלך, האתר? למה מעניין אותך לפרסם דווקא תיאורים מפורטים עד לרמת המילימטרים של חוויות כל כך אינטימיות? אני מקווה שזה לא נשמע ביקורתי או משהו, סתם מעניין אותי לדעת. אני תוהה עד כמה רחוק אני מוכנה ללכת כרגע עם החשיפה האישית באתר שלי, הוא תפס כיוון קצת שונה (ומכוון - זו היתה הסיבה שרציתי אתר בכלל)."

גם אני חשבתי שמעניינים ההבדלים, ורציתי לענות לה אבל נראה לי שאלו שאלות שיכולות לעניין עוד כמה אנשים, אז ברשותה אני עונה כאן. לעניין רשימות, (גילוי נאות: היה לי פעם קשר אישי עם אחד ממקימי האתר, כשפתחו אותו קצת נעלבתי שהוא לא פנה אלי, למרות שבעצם לא היתה לו סיבה – אני לא כותבת ידועה או אמנית ידועה או אקדמאית עתירת תארים. מאוחר יותר אמר לי, שלו הייתי מבקשת, הייתי יכולה לעבור לשם, אלא שבזמן שזה נאמר, כבר הייתי מודעת להבדלים בין שני האתרים וידעתי שישראבלוג יותר מתאימה לצרכיי) האווירה ברשימות שונה מזו שבישראבלוג . יש שם פחות תחושה של קהילה. מדובר באתר מעולה, ומאוד מעניין לי לקרוא בו, אלא שהוא מתנהל אחרת לגמרי מאשר כאן. אחד הגורמים לכך הוא הפורמט של התגובות ברשימות, שאינו מאפשר דיון מפורט וארוך, כי אחרי כעשר תגובות מאבדים לגמרי את ההקשר של מי אמר מה ובאיזה עניין.

גם לגבי הבבונים, כפי שקראת להם, (למרות שבשיטוטי שם ראיתי רק מקרים ספורים, ותמיד הם נטפלים לאמירות פוליטיות שנויות במחלוקת – כשהכותב מספיק אמיץ כדי להשאיר את התגובות פתוחות), יש לי תחושה שזה קשור בחוויית המשתמש של רשימות, שיש בה משהו א-פרסונלי במכוון. הרקע הלבן הסטרילי, היוניפורמיות והקרירות של העיצוב, העובדה שהכותבים הם "נבחרים", חוסר האנונימיות שלהם, התוצאה היא מיצוב שהוא לכאורה יותר "גבוה", אבל המחיר שמשלמים על זה, בין השאר, הוא תחושה שדברים שם נכתבים ברשות הציבור, כמו למשל מאמר בפורטל דוגמת וויינט. ולכן התגובות הן לא אישיות, במובן שהן מניחות שיש איזה קיר זכוכית המפריד בין הכתוב לבין האגו של הכותב, מה שנותן לאנשים מסוימים את ההרגשה שהם יכולים לכתוב את כל העולה בדעתם, וזו אחת הסיבות לכך שהמגיבים בוויינט מרשים לעצמם לעיתים להגיב בפראות ובגסות, הכותב נתפס כפרסונה שהפן האנושי שלה הוא עניין נפרד.

בישראבלוג, לעומת זאת, האווירה היא אישית ביותר. התחושה היא שאתה נכנס לאתר הבית של הכותב, לחדר הווירטואלי האינטימי שלו, ומסתבר שרוב האנשים יודעים לכבד את האינטימיות הזו. יתרה מזו, חוויית המשתמש המגוונת והחמימה-צפופה בישראבלוג, מחד, והאנונימית יותר, מאידך, מזמינה/מאפשרת יצירתה של קהילה, שיתוף רב יותר של המגיבים, ורמות גבוהות יותר של חשיפה, למי שמעוניין בכך.

וכאן אנו מגיעות לחשיפה, שאלת איזה צורך משרתת אצלי החשיפה, אבל נדמה לי שהעניין הוא בדיוק כזה, שהחשיפה לא משרתת אותי, אלא אני משרתת אותה J . נדמה לי שהשאלה היא קודם כל השאלה העתיקה, למה ומדוע אני כותבת בכלל, והתשובה, חוששתני, פשטנית להפליא. אני כותבת מתוך צורך נרקיסיסטי, שאפשר למיין אותו לשני רצונות בסיסיים: הרצון להיאהב, שמניע את בני האדם באשר הם, (כתבתי על זה בעבר, כאן), והרצון לתעד כדי לזכור.

אחת הסיבות המרכזיות לכך שכתיבתי כה מפורטת היא דלותו של הזיכרון שלי. יש דברים שאני זוכרת היטב: מספרים. תאריכים. ריחות. קולות. צבעים. ויש דברים, למשל אינטראקציות אנושיות, ששייכים לסוג אחר של זיכרון, הזיכרון האפיזודי, שפשוט נמחקים אצלי, ובמידה רבה אני כותבת בצורה שמשלבת את החלקים החזקים יותר של הזיכרון שלי עם החלשים יותר, מתוך רצון לחזק את אחיזתה של החוויה בזכרוני. אפשר לומר שאני מנסה בכתיבתי לצלם את המקומות בהם לא ניתן (עדיין) להכניס מצלמה, ואם היו ממציאים מצלמה שיודעת לצלם מחשבות, זכרונות, חלומות, לאחסן אותם, לדפדף בהם, ולהציגם, אני חושבת שזה היה שם קץ לכתיבה שלי (וכמו בעד סוף העולם של וונדרס, ודאי הייתי מתמכרת לעיון בהם).

ויש כאן עוד עניין, שמתקשר לשאלה, את מה אני משרתת. הבלוג, מבחינתי, הוא חלק מהיצירה שלי, האמנות שאני עושה (אני מקווה שזה לא נשמע יהיר – זה לא נכתב בטון יהיר), ולכן, מבחינתי, אני כאן כדי לבדוק ואף להרחיב את הגבולות שלי. כשאני מסתכלת אחורה על התהליך שאני עוברת עם הבלוג, וכל מי שקורא אותי ברצף יכול לדעתי להבחין בכך, כתיבת הבלוג בהחלט שינתה את הגבולות שלי, ומשפיעה על חיי, כלומר, ברור שזו פעולת גומלין, ומבחינתי הקהילה שנוצרה כאן היא חלק מהעניין, משהו שנוצר כתגובה לפעולה שאני הפעלתי – אבל היצירה אינה תלויה רק בי, אלא באנשים האחרים הפעילים בה, היא אינטראקטיבית, מהבחינה הזו. לבחירתם של הקוראים, כמובן. אפשר להיות קורא שקט, ואפשר להיות משתתף פעיל. מבחינתי כל פוסט הוא מכלול המורכב מהחלק שאני כותבת ומהחלק של התגובות, וביחד הם יצירה שלמה, רבת משתתפים.

אגב, זה מתקשר לוויכוח עם אספקלריא שהיה לי בתגובות אצל רומיאו אהובתי. אספקלריא סגרה את הבלוג המצוין שלה, ואני אמרתי שבעיני, זה כמו לשרוף ספרים. לדעתי, מרגע שהיא מציבה את מילותיה לעין כל, הן שייכות לא רק לה, ולכן יש משהו מאוד בוטה בסגירת בלוג במובן של מחיקתו, כי מילא שאת מוחקת את עצמך (וגם מזה אני כאמור מסתייגת), אבל את מוחקת גם את מילותיהם והרהוריהם של אנשים אחרים, שהקדישו זמן ומחשבה לדברים שהעלית. אספקלריא, את מוזמנת להציג פה בתגובות את השקפתך הנגדית. לי ברור, למשל, שגם אם יום אחד יימאס לי, אני לא אמחק את הבלוג. שזורים פה, בבלוג הזה, עוד אנשים, ונראה לי לגמרי לא הוגן למחוק אותם מפני שרשמית אני בעלת הבית ויש לי היכולת הטכנית. אני רק השותפה הבכירה, לתפיסתי.

תרגיל שהגשתי לשיעור של דורון רבינא. הנושא היה "ציור עגול". הגשתי שתי עבודות, זו אחת מהן. קראתי לה "עמודו", והיא עוסקת באופן פארודי ביחסיי המורכבים עם הפטמות שלי מול התפיסה שפטמותיה של אישה הן מגרש משחקים תמידי וצריכות להיות זקורות בכל עת.