| 11/2005
בלרינה
הבלט מתחיל, מנזיל את יופיו של הגוף האנושי על הבמה. לכל הכיוונים. כשהיא עולה, המבט נדרך ונורה ונבלם ממש בתוך עצמות הבריח שלה, אולי דווקא משום הגולמנות הקלה בתנועותיה: תמירה. גבוהה יחסית לרקדנית (גובה משפיע על מקדם החינניות תוך כדי תנועה). כתפי נער, משולשות במקצת. משהו נוקשה בתווי הפנים, סלאביוּת מהודקת, שפתיים צרות, אף נשרי. שיער קצר, (וזו מכתירה עצמה בחירה מודעת של מישהי שיודעת היטב שהיא טום בוי).
ורק אז אני מבחינה בהם באמת, שדיים נסיכיים, מפתיעים. הן לרוב שטוחות, מקדם חיכוך גבוה, מקדם שומן נמוך. היא לא. כלומר, בהתחשב ברקדניותה. והם יפים עד שלמות ונעים באנינות מתואמת איתה, בהפרש פאזה דק שבדקים ומרגש מאוד, ונחשפים קצת כשהיא מתכופפת קדימה, והאפלולית המרומזת המסתתרת תחת החולצה, בפשוקת שדיה, מחשיכה את הבמה בתודעתי, פרט לזוג זרקורי אור צהבהב, חמים. להקה, כוריאוגרפיה, מוזיקה, תאורה, תלבושות, תפאורה, אנטומיה מדויקת של גידים ושל שרירים, תנועות גופים בחלל, הבעות פנים, מתקיימים עדיין, אבל נודדים אחורנית אל חולות הפרטים השכוחים.
העיניים שלי זגוגות עליה, קצת מופתעת לגלות את עצמי מדמיינת איך זה יהיה, ללקק אותה ביסודיות כשיירד המסך. אני משתוקקת לטעום את סוכר הזיעה משדי המרמלדה האלה, השקופים למחצה, הלשון, מחודדת קצה, כבר רוחפת על נקיקים וורודים, סביב פטמות פתייניות (עוד מרחוק, מבעד בגד גוף ואולם מלא קהל, ומבלי שאדוניתן תהיה מודעת לכך, מברכות אותי לשלום), גולשת עם הלינאה אלבה הלח, לוהט עדיין משעה וחצי של ייצור אנרגיה טהורה, מגולף כמגלשה בפארק מים, יוצאת למסע קצר והחלטי מאוד, עוצרת להחתים נוכחות בבריכת הטבור הרדודה (הירגעי, בלרינה, רק באתי לבצע בך מעשים מגונים), כמעט נופלת אל קצה העולם שמעבר לרכס הצלעות החד, מחליקה על הארכיטקטורה המפוארת של ישורת הבטן התחתונה, מתעכבת להשקיף רגע על הנוף המיוער מפסגת תלולית וונוס, נעה בין השיחים, מתנשפת ככלב ציד רטוב ונחוש העט על טרפו הבשרני, הריחני, המתעלף לחיקו בשמחה, מניחה לאגן השיש האירופאי שלה לשייט בפראות, קצוות הפלומה הרכה שעל פנים ירכיה משרטטים סימני אינסוף לולייניים על לחיי.
[איש נחמד שמקבל כרטיסים בחינם הזמין אותי לבלט מנהיים, כאות תודה על שירות טוב שקיבל ממני.
נזכרתי ש
יש לי חולשה לרקדנים. רקדניות, בעיקר. שני דברים שמופעי מחול מעוררים בי.
האחד – ומהו הריקוד, אם לא שימוש ביופיו של הגוף בכדי להביע רעיון, שבמידה רבה הופך להנכחת היופי הזה באופן כה דומיננטי, שהשאר נוטה להתפוגג, ואם כך, במה שונה ריקוד מדוגמנות? כל טיעון שניסיתי להביא קרס לאיטו. בסוף נשארתי, אולי, עם: דוגמניות נושאות עליהן את האמנות, ומתמזגות לתוכה. רקדנים יוצרים בגופם את האמנות, והיא מתמוססת לתוכם.
בכל אופן, בנקודה כלשהיא כמעט בכל מופע בלט, ואני מתוודה כאן (גם) כדי לברר אם אני יחידה או רוב, נודדת תשומת ליבי מן הכוריאוגרפיה אל האנטומיה, הגלויה ומפתה כל כך. ולפעמים, כן, לפעמים אני מתפתה.
השני – גופי שלי נזכר. וזוכר. ומזכיר. והגעגוע לגוף ההוא, זה שהיה לי פעם, זה שכאן אבל לגמרי אינו, שמזכיר את גבולותיו בתוך כלא הגוף הגדול, כמה קשה הגעגוע.]
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
