בחצר מוזיאון אסירי המחתרות: דיוקן עצמי עם רצפה מנופצת ורגליים של תיכוניסטיות.

לאמנות יש לפעמים את הכוח הזה, לעשות בי סדק קטן, לחדור אלי מבפנים, ולהותיר אותי חסרת הגנה, פרוצה ומבולבלת. נסעתי אתמול לארט פוקוס. לא מצאתי מתנדבים רכובים, יותר קל עם מישהו, שיהיה עם מי לדבר, שלא אלך לאיבוד לגמרי. אז לבד, באוטובוס לירושלים. אני מתעבת אוטובוסים, עושים לי חרדות. מהתחנה המרכזית לקחתי מונית למוזיאון. הנהג היה חמוד. לקוי שמיעה. יש לי פינה חמה בלב ללקויי שמיעה, זכר למאהב מוצלח במיוחד, למרות בעיה קטנה – הקול שלי הוא בדיוק בגובה ובעוצמה שמכשיר שמיעה מתקשה לקלוט, ואם אני מגבירה את קולי הקט, אני נצרדת מהר.

אבל הסתדרנו, הוא ואני. דיברנו קצת. אמר שקוראים לו אמיר. סיפר מאיפה הוא, על חייו, שהוא אוהב לדבר עם נוסעים. בן גילי בדיוק. הוא לא מצא את מוזיאון אסירי המחתרות, הסתובבנו שם כרבע שעה בחיפושים, ואני הרגשתי אשמה, כי קבענו מחיר ולא מונה, והיה לי חבל עליו, שהוא מפסיד לקוחות בגללי. וכשלבסוף נמצאה האבידה (טיפת שילוט לא היתה שם. מסתבר שהגענו מהצד השני. הקפתי את הבניין ברגל, בחושך, כי לא היתה הכוונה אל הכניסה. ואני לא רואה כלום בחושך), כשהוריד אותי, רשם את הטלפון שלו על פיסת נייר, והציע שאצלצל אליו כשאסיים, ופתאום קלטתי שיש לו איזה זיק בעיניים כשהוא מסתכל עלי. התבוננתי בחזרה. בחור נאה מאוד. שחום עור, קרחת עם זיפים קצרים, כמו שאני אוהבת. מבט טוב בעיניים. נגע קלוֹת באצבעותי כשהושיט את הקבלה.

המבנה עצמו, גם ללא התערוכה, עדיין היה סודק אותי. התחושה ההיסטורית החריפה של חיי אדם שדהו, משוטטים בחדרים. זה קורה לי הרבה בטירות עתיקות, באתרים ארכיאולוגיים. מצאתי עצמי עומדת מול פתח ששלט לידו הודיע באדישות, "חדר הגרדום", וניסיתי לצעוד פנימה. הקיפה אותי תחושה משונה, כאילו יש שדה כוח סביב החדר, משהו מבפנים שמתנגד לי. ניסיתי עוד פעם. אותו הדבר. בפעם השלישית נכנסתי. הרגליים שלי רעדו. היתה לי תחושה משונה מאוד בבטן, ולא היה אוויר. נמלטתי.

גם בחדרים אחרים רדפוני ריחות של יושן ושל צער. במתפרה, בנגריה, בחדר הרחצה, תחושה של אוויר עתיק, מת, שמולקולות ממנו עדיין ממתינות להתנפל על הריאות. והצינוקים. ודלתות הסורגים הגדולות. והתקרות הקמורות, הגבוהות. מסת האבן שיושבת מעל הראש. העוצמה. המקום הזה משַתק. אני לא רוצה לכתוב על העבודות עכשיו, למרות שהיו רבות שנגעו בי. והאחת. ביל ויולה, מסך פלזמה ארוך וצר, תלוי וורטיקלית. אנשים חולפים במעין תהלוכה. הם עוצרים ומביטים אל מולם, כאילו המצלמה הונחה מעל ארונו של מת יקר שכולם באים להיפרד ממנו. זה אינו צילום דוקומנטרי. האנשים יפים מכדי להיות אמיתיים, וגם האֶבֶל שלהם מסוגנן מדי. הם שחקנים, ובכל זאת –

בדקות הראשונות הבטתי בעבודה וחשבתי לעצמי, שהיא לא כל כך מדברת אלי. הם המשיכו לצעוד, וההגנות שלי נשרו. שחקן, כשהוא צריך להראות אֶבֶל, ברוב המקרים חושב על אֶבֶל אמיתי שלו ומשחזר אותו על פניו ועל גופו. וכך, התחושה של הצער היתה אותנטית, גם אם האירוע לא. ועד מהרה מצאתי עצמי חוזרת איתם אל כל האנשים שאיבדתי, שגרוני חנוק, שהעיניים שלי מלאו דמעות. לא עזר שאמרתי לעצמי, זוש, זה רק סרט. והיה חזק מדי לעבור את זה שם, כשעוד אנשים בחדר. נמלטתי החוצה, הלכתי לראות סרטון ביזארי על סבתא משונה עם פוחלץ צנחן של אוגר כדי להירגע.

אני חושבת שאולי כדאי לחזור לשם שוב, הייתי כל כך מושפעת, שדברים אחר כך התמלמלו איכשהוא. בסופו של דבר יצאתי אל לילה ירושלמי קריר. צלצלתי לנהג, אמיר, אמר שהוא בנסיעה, ושיוכל לבוא רק בעוד עשר דקות. לא התחשק לי לחכות, פתאום רציתי לשוטט באיזור, שסביבותיו שבו אותי ביופי הירושלמי הרגיל, המרוכז עד כאב לבן. אמרתי, עזוב, שכח מזה, פעם אחרת. והלכתי. נהיה קר, ואני הייתי בטישרט הרגילה שלי, עד מהרה קיצרתי צעדי לעבר רחוב ראשי הומה, מצאתי לי מקום טיבעודוסי נחמד עם מרק אפונה חם. והוא התקשר שוב, שאל אם אני עדיין בירושלים. אמרתי לו שכן.

לבסוף הגיע, אסף אותי. דיברנו כל הדרך. בתחנה המרכזית עצר ואמר, חבל לי לתת לך לנסוע ככה, אולי אקח אותך לתל אביב? אמר וראיתי שוב בעינו את הזיק הזה. עניתי, שמע, אין לי כסף לנסוע במונית לתל אביב, גם המוניות בתוך העיר הן מותרות שאני לא יכולה להרשות לעצמי. אמר, תגידי כמה את מוכנה לשלם, כי אני, נעים לי לדבר איתך, ובשביל הכיף אסיע אותך. אמרתי לו, זו הפרנסה שלך, אני לא רוצה שתסיע אותי במחיר הפסד, ואני לא יכולה לשלם מחיר מלא. אמר, את לא מבינה, הכסף לא כזה חשוב. אני אומר תגידי מחיר, בשביל שתרצי שאסיע אותך. הוא התעקש, אני התעקשתי, בסוף סגרנו על חמישים שקל, ולאות שמחה הוא נטל את ידי ונישק את גב היד. זה היה נעים.

שוחחנו עוד בדרך. השיחה הלכה והסמיכה, למרות שהוא היה די ביישן. יכול להיות שחלק מהשאלות שלי הביכו אותו, כי אני כהרגלי רציתי קודם כל להבין את הסיטואציה, אז ראיינתי אותו, כמה פעמים יצא לו משהו מאירועים כאלה, איך הוא יודע מי תגיב טוב ואל מי לא להתקרב, שאלות חטטניות וישירות, שאני מסוגלת להן במצבי רוח מסוימים. הוא נבוך, אבל השתדל לענות ביושר, הערכתי את זה. דיבר על האנשים הקשים בירושלים, על נסיעות לילה שהוא אוהב. בקיצור, השיחה זרמה, יחסית לעובדה שלהערכתי חצי מהזמן הוא ניחש מה אמרתי. השתדלתי לדבר בקול רם.

ואמרתי לעצמי בלב, מה רע, זוש? הבחור פשוט, והגון, וחמוד, למה לא תסדרי לעצמך לילה מוצלח שלא משאיר משקעים למחרת? ואפילו הרגשתי איך נבנית איזו השתוקקות קלה בין הירכיים שלי. והגענו אלי ובלי לדבר הוא מצא חניה ליד הבית, ונכנס איתי פנימה בטבעיות. כבר בדרך הרגשתי לא נוח – ניכר היה באיך שהוא התלבש, שהוא חובב ניקיון וסדר, ואני, אצלי מהומת אלוהים, בלגן מטורף, ותלתלי אבק ושיערות על הרצפה, ונזפתי בעצמי, יא אללה איתך, כולה זיון, מה אכפת לך איך הבית נראה. ופתחתי את המקרר כדי להציע לו משהו לשתות. תכולת המקרר שלי תמוהה בדרך כלל, וגם הפעם. למרבה הבושה, מלבד מים, היו רק דברים שתאריך התפוגה שלהם עבר מזמן, או עגבניות. די מהר הגענו לאיזור המיטה. התחבקנו, התנשקנו, או יותר נכון הוא ניסה לנשק אותי.

תכולת מקרר תמוהה: בעיקר דברים אדומים. ככה יצא, זה לא משהו מתוכנן. במדף העליון תותים, עגבניות שרי, ומטבוחה בקופסא. במדף השני: שתי קופסאות רימונים מגורגרים, שתי קופסאות עגבניות שרי. במדף השלישי: שתי קופסאות עגבניות שרי, סיר עם תבשיל בחומץ בן יין אדום שבישלתי בספטמבר ועוד לא היה לי העוז לפתוח ולהשמיד. ההוא היה צוחק עלי שאני אספנית של עגבניות שרי.

הרגשתי שאני רוצה להתקלח, אחרי יום של עבודה ושיטוטים. ולא רציתי להשאיר אותו לבד אצלי. לא מכירה אותו, ויותר מדי סודות מסתובבים ליד המיטה. הוא לא רצה לבוא איתי להתקלח, אמר שקר לו. וויתרתי. וכאן זה התחיל. הוא שוב ניסה לנשק אותי, והבנתי שלגמרי אין לי חשק לטעום אותו. הצמדתי את שפתי זו לזו והתחמקתי מהלשון שלו, נישקתי את צווארו. הוא התיישב על קצה המיטה, הפשיט ממני את החולצה, ואז סובב אותי וליטף את גבי, מעסה את כתפיי המכווצות. פתח לאט את קרסי חזייתי, סובב אותי בחזרה, כולו התפעלות, ושיחק לי בחזה כמו ילד קטן, בהתלהבות, אבל לא במיומנות. אפילו קצת הכאיב, נגע חזק מדי, לא היה מאוד קשוב, כך שבכל פעם נאלצתי לרסן אותו.

זה היה כאילו הוא מדבר בשפת גוף שונה משלי. ואז הוא התפשט, כמעט לגמרי, ונשאר רק בתחתונים, והיה לו גוף נערי מדהים ביופיו, בצבע שוקולד חלב, חלק מאוד, בלי שערות בחזה, שרירים ארוכים, לא מנופחים מדי, והיו לו קוביות בבטן. הסתכלתי עליו, ואמרתי לו, היי, איזה גוף יפה יש לך, הוא חייך, הודה שהוא עושה קצת כושר.

אבל כשהוא נגע בי שוב, בעיקר רציתי שהוא יילך. הוא מצידו לא הבין איך מידידותיות מילולית התהפכתי עליו פתאום. למה שיכיר את המצברוח הזה שלי, הוא לא מכיר אותי, אבל היתה לי התקפה של חוסר קומוניקטיוויות. (אני קוראת לזה ביני לביני "ביצה אלומה") זה בדרך כלל קורה בסיטואציות טעונות. כל המילים בורחות לי. אני מעמידה פנים שאני מאוד מהורהרת, או שמשהו מעסיק את מחשבתי, אבל זו לא האמת. האמת היא שפתאום אני מרגישה אבודה וכל מה שאני רוצה זה ללכת הביתה ולהיכנס למיטה.

אלא שכבר היינו במיטה, ולא היה לי מושג איך אני מוציאה אותו משם, וכרגיל, היה לי גם לא נעים שהבאתי אותו בתואנות שווא, וגם איזו זוש בתוכי צעקה עלי כל הזמן מאז שנכנסנו הביתה, שאני לא נורמלית, מה אני מכניסה זר מוחלט הביתה, ומה אם הוא יחליט שאני רק משחקת כשאני אומרת לו לא. וזוש אחרת ניסתה להרגיע אותה, ואמרה לה, מותק, זה רק זיון, אני לא מבינה מה את עושה עניין. תתרווחי אחורה ותיהני. וכל הזמן הזה הוא מנסה לנשק אותי, ואני לא מסוגלת. ואיך אכניס אותו לתוכי, אם אפילו לנשק אותו לא בא לי. וכן, נכון, ניחמתי את עצמי, אם הוא לא יודע לגעת, הוא ממילא לא יעשה לי טוב. אני אכעס על עצמי אחר כך, שלא התייחסתי לסימנים הכה ברורים האלה.

והייתי תלושה מהסיטואציה, כל כך מרוחקת ולא מוגנת, במיטה שלי, הזרה. והוא שאל אותי כל הזמן, מה קרה, מה קרה, ולא היה מה לומר. ובסוף, אחרי ששלפתי את תירוץ ה"נפרדתי מחבר שלי לפני שבוע וכנראה שבעצם זה עוד לא ממש עבר ואני מתגעגעת אליו", הוא הבין את הרמז. לא מיד. לקח לו זמן להתייאש. הוא ניסה וניסה וניסה וליטף ונישק ועיסה, עד שהתייאש. היה נדמה לי שנעלב קצת. הוא לבש את בגדיו, רכס את חפתי החולצה, שרך את נעליו, ואמר, טוב, אז לפחות תשלמי לי את החמישים שקל על הנסיעה?

לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. בטח, אמרתי לו. שלפתי חמישים. כמו שסיכמנו. בלב אמרתי לעצמי, לעזאזל, תארי לך שהיה מבקש את זה אחרי. ואז חיבק אותי וניסה לנשק שוב, שילב את אצבעותיו באצבעותי, ואמר משהו על זה שאם אבוא פעם לירושלים, ואני אמרתי, בטח, אתקשר אליך, ולשנינו ראו את השקר בעיניים.

ואז יצא ואני נעלתי בהקלה את הדלת אחריו והורדתי את מצעי המיטה ופרשתי חדשים ופתחתי את החלון שייכנס אויר טרי והלכתי להתקלח במים רותחים והסתבנתי שוב ושוב וחפפתי שיער פעמיים וציחצחתי שיניים לפחות חמש דקות וחזרתי נקייה אל המיטה להתחפר מתחת לשמיכה. אולי גם בכיתי קצת.

(נדמה לי שאני יוצאת לחופשה קצרה. שבוע פלוס מינוס. אקפוץ לבקר בתגובות. אהבתיכם.)