החיים מתקשים להתמקד עלי לאחרונה.

(תיאוריה אלטרנטיבית: בכל פעם שמציעים לי הצעה קוסמת, אני מיד נעלמת)
(וחוצמזה, נראה לי שאני עומדת להיות חולה. ואני צריכה עבודה חדשה. אחת שאהנה ממנה)

לוּ היה לי שירות ביטחון כללי, הייתי שולחת את כוחותיו לדלות מן התוך את ארגוני הטרור הפנימיים, להצמיד בתנופה אכזרית את החשודים אל קיר התודעה המצולק, ידיהם כבולות מאחורי הראש, לפשפש בבגדיהם, בכיסיהם, בקרביהם, לחפש את קווי המתאר, לתלוש אותם בכוח ולנסות להדביק חזרה בסוּפּר גלוּ.

די ללכת סביב השיח הבוער (תוך כדי חיפוש אתונות ותקיעה בשופר),
הרי אני מכירה את הריח. מונה באצבע את הסימנים.

כן, נדמה שהדכאון מרים (שוב) את ראשו המטונף.
בתחילה עדִין, לשון הביבים אשר לו לוחכת בעדינות את קצוות היומיום.
תקופה קצרה של פיזור דעת אדיש, והופ, הוא מתחיל בנגיסות קטנות חשאיות.
זה לא יכאב. בהתחלה.
אחר כך לא ישאר מספיק כדי לכאוב, ואהיה קרעים קרעים ריקים, דבוקים בשיירי רקמה.

אני מתבוננת בעיניו המימיות, המשקפות את מבטי.
שנינו יודעים: הוא כבר כמעט כאן. זה לא עניין למשא ומתן.

מופע אור פנס הרחוב שרואים כשיושבים בשקט, בחושך, על כס הכבוד בביתי.


(ממילא המלים כמושות בתוכי כעת. נראה. אולי הגיע זמן לשתוק מעט)