דיוקן עצמי עם נערה

דברים שאני עושה כשכלים כל מיני קיצים:
לקרוא את עצמי לאחור. להגיד, כן, פעם כתבתי בסדר גמור, לפעמים אפילו טוב ממש.
יש קו חמקמק שמצוי אי שם בהווה , שממנו אני לא מצליחה להתנתק מהטקסט. הוא אפור ועלוב ומאומץ. מיציתי את כל כוחותי. אני שריד לעבר מפואר, לא יותר (מפואר בקנה מידה מילימטרי, אבל מי סופר)

הדפסתי את כל הבלוג, כדי לתת צורה לתוכן. יצא משהו עבה באופן מפחיד.
בלוג אינו ספר. לשנן בכל פעם שהאצבעות מנסות להתגנב אל תחילת מסמך חדש בוורד, חוזרות אל זירת הפשע המתקררת, ומנסות לכתוב "פרק ראשון". אני פרק אחרון. אני שלד עלילה. המילים הן מסקינטייפ שניסיתי למתוח אל הירח. זה אמור היה להספיק, אבל כמו בכל פרויקט רציני, האני האמיתי צף והשקיע בבהלת טובעים את כל מה שסביבו.

זה כולל את הדף הלבן. זה כולל כל דף לבן. אני שונאת את הדף הלבן.
הדף הלבן אינו אלא אריח זעיר על קיר מרוצף אריחים אחרים. והקיר הזה נמשך ונמשך, הקיר הזה הוא מסדרון, למעשה. אני פוחדת ממסדרונות ארוכים, או יותר נכון, מאשכולות החדרים הנתלים מהם.

אנשים אחרים, כך נראה, מצליחים לכרוך סביבם מעטה של מוצלחות.
[בכל פעם שאת אומרת ככה, את משכנעת עוד מישהו פרט לך שאת לא שווה, אני אומרת לעצמי, ולא יכולה להפסיק. רובנו טובים מאוד בלעשות את ההיפך. איך אפשר להרגיש קרובה באמת לאנשי ההיפך האלה.

לעומת זאת, אני מזהה אחים ואחיות שמוטי מבט, פזורי עצמם, עסוקים בייצור מתמיד של תחמושת למטרות חבלה עצמית. גם אני בחיל הזה]

כשמחמיאים לי, קופץ הג'ק-מן-הקופסא ומתחיל את הריקוד הוורוד שלו, לחיים, גמגומים, הצטעצעות, חינחון (שאף הוא יוצא צבוע באיפור של ילד, ביד עקומה), צווארון מתנופף, אף בולבוסי, חיוך לגלגני. כמה מאמצים להשקיע כדי להחזיק את המכסה שלו סגור. כשמחמיאים, הידיים מתרוממות מעצמן למעלה, שומרות ראש מנוסות, אוספות את הפנים להסתיר את המבוכה.

לא תמיד היה ככה. היו תקופות כמעט בריאות, היו תקופות של היבריס, למרות שבעצם היא הצד השני של אותו המטבע בדיוק, זה המטבע העקום, המחורר, מחוק הפנים, שכבר אין בו מלכים וגם לא דקלים. ובמיוחד: אין לו ערך נקוב.

ואז אני חוזרת וקוראת גם תגובות בקטעים שאהבתי, ושואלת את עצמי מי זו האישה הזו שהתעוררתי פתאום בבלוג שלה, שנשמע כאילו אנשים באמת אהבו והעריכו והקשיבו לקולה, זו שידעה גם היא איך להקשיב ולהעריך ולאהוב. מאיפה באה האישה ההיא, ויותר חשוב: לאן היא נעלמה.

דיוקן עצמי בלי נערה

אחר כך אני משחקת מירוץ ברווזים. במירוץ ברווזים מחפשים אנשים שהכרת אי פעם בגוגל. לראות איפה הם היום. מהגן ומהכיתות הנמוכות ביסודי איני זוכרת שמות משפחה. חבל, מעניין היה לאתר את נדב מהגן ברחוב אהוד, שהייתי דלוקה עליו בלי לדעת שזה מה שאני. כיתות נמוכות הן כתם מטושטש. אחר כך כבר יש כמה שמות. אני מחפשת. את הילד שהיה החבר הראשון שלי, בכיתה ו. פעם מצאתי אותו בחבר'ה (לפני שהפנמתי שאנשים נכנסים ויוצאים אל חיינו לפי קצב מסוים המוכתב מצורך. ומי שכבר לא, יש סיבות לכך שכבר לא) וגיליתי שאין לי מה להגיד לו בעצם. אחר כך את מלכת הכיתה המניפולטיבית והמרושעת (כן, זו שעשתה עצמה חברה שלי). אני יודעת שהתחתנה, ודאי שינתה את השם. אין זֶכר.

אני גולשת לחטיבה. זו ששיחקה איתי במשחקי מישוש הדדי נבוכים, מעבר לווילון המיטה, בפנים לוהטים, היא היום מורה להתעמלות. זה שהפך את חיי לגיהנום בכיתות ז-ח הוא סוכן ביטוח. השני הוא שמאי. ממש צמד חמד. (וזו לא אני שליהקתי את הבד גאיז לתפקידי ביטוח, זה פשוט כזה מקצוע, כנראה) ואיפה נ' שקינאתי בה, שהיתה הבטחה ענקית, מינימום אחינועם ניני? נ' נעלמה. אולי מיניקה שמונה צאצאים בבני ברק, אולי חולמת בהקיץ באשראם, אולי שרה למלאכים. קשה לעקוב אחרי תולדותיהן של נשים – הנטיה הזו להתחתן ולשנות את השם מקלקלת מאוד.

אחר כך מגיעים התותחים הכבדים. ע' וא', שהיו החברות-מתחרות שלי. עד כמה שהיו לי חברות. ע' פרסמה ספר ועורכת סדרה נחשבת בהוצאה זו וזו. א' מלמדת באוניברסיטת חיפה.

נ', הסיפור הבלתי גמור שלי, לפחות אני יודעת איפה הוא, כי נ' התפרסם מאוד. נ', שהיה מנוע צנוע ושקט אבל חזק, הגשים לעצמו כמה חלומות. החלפנו מיילים פה ושם, אבל הוא עסוק בחייו ואני בחיי.

אני שומרת פינה נוסטלגית חמימה כולל נרות ומקדש זעיר לאנשים שפעם אהבתי. במיוחד אם זה היה מפותל. זה לא שיש לי צורך בהם בחיי, נקודות ההשקה הללו מסתיימות כי אלה מחזורי החיברות בטבע ואין טעם לנסות לסובב אותם אחורנית, אני חושבת, ומסתקרנת שוב למצוא את חדוה מכיתה גימל, או את ורד מי"א. י', הסיפור שגמרתי לפני כמה שנים, כותב עדיין פה ושם למקומון בירושלים. אני נזכרת בע' וא', האחים (כמה אותיות חופפות, כמו במיונים לשב"כ!). א' ביפן, מייצג חברה גדולה, ע' עורך דין, וכזכור ראיתי אותו פעם מעבר לכביש עם אשה וילדה. י' הוא הפתעה. אחרי שנים שמצאתי ממנו רק איזכור אחד בעיתון, אני מגלה אותו בפורום מקצועי נידח בהחלט. כולל מייל. אני לא מתאפקת ושולחת לו מייל, כי לפני כמה ימים נתקלתי בעבודה בחבר שלו שהיינו יחד בחתונתו.

י' עונה תוך יום. כשכתבתי לי' שלחתי לו לינק לבלוג, שיראה, כי אחרי שנפרדנו הוא התעסק קצת בצילום, ואולי כמין התנצלות כזו של - -

לא הגעתי לאנשהוא. אני בשומקום. כולם חפזו סביבי כמטר של מטאורים. בנקודה הזו גם ברור לי לגמרי שהלא-מגוגלים הם המאושרים מכל: חיים את חייהם הבלתי מופרעים.

י' עונה ובחצי צחוק נוזף בי שכבר מזמן הגיע וראה והוא קורא מדי פעם בבלוג.
ואני חושבת, אם י', מה עם א'? האם הוא קורא אותי? איך אפשר שמישהו שהיה כה משמעותי בחיי ייעלם לו לגמרי? האם הוא כועס עלי? סלח? אדיש? מה הוא חושב על מה שאני כותבת? האם פגעתי בו כשכתבתי?

ובאמת אני תוהה, מי מבין כל העיניים שכאן הם אנשים מעברי. רחוקים או קרובים. שקטים כל כך. מחשבה משתקת.

אני מנסה להיות לרגע י' ומבינה שדבר ראשון, אם אני מגלה שמישהו שהיה איתי כל כך הרבה זמן כותב בלוג, אני סורקת את כולו לגלות מה כתב עלי. אני מנסה להיזכר איפה כתבתי על י' ולא מצליחה לאתר. ואז אני חושבת לעצמי משהו כמו "בסוף היא הגיעה לשומקום. לא עשתה כלום עם החיים שלה". ומבינה שכתבתי לו ושלחתי לינק, כי הבלוג הוא האליבי שלי. אליבי מסכן.

כמה עלוב, אני אומרת לעצמי, שזה מה שיש לי להראות. עצמי אחרת נוזפת בי בקול דידקטי, שכל הטרמינולוגיה הזו של מירוץ ושל להגיע היא בדיוק מה שדופק אותי, ונגדה עונה עצמי שלישי שכל הטרמינולוגיה הזו של להגיע זו טרמינולוגיה דפוקה, זה מה שדופק אותי.
(ועצמי רביעי אומר, שכל העצמיים-שלא-סותמים האלה, המקהלה התמידית, הם הבעיה העיקרית)

משהו בחיי חייב להשתנות. (שוב? אי אפשר לנוח קצת קודם?).