(אזהרה: מין יום מסריח שכזה, שבו החיים כיווצו אותי לגודל בול דואר, עד כמה שזה נשמע מופרך. אזרחית קטנה עד זעירה. כן, הפוסט שלפניכם מכיל קיטורת ברמות ריכוז מסוכנות. הוא גם משעמם, ומכיל תכנים לא חינוכיים שאינם מומלצים לילדים. אפשר לדלג ישר לסוף)

1

(מכתב גלוי למנכ"לי חברות הביטוח איילון / הפול *** בינתיים הסתבר לי שאם לדייק, יש שתי עורכות דין שונות שמעורבות, זו מהפול שמוזכרת למטה, ועוד אחת מאיילון שגם היא לא ממש ממהרת עם התשלומים).

מנכ"ל נכבד,

רציתי לספר לך משהו. אתה מעסיק עורכת דין אחת, שמה שרה פרידמן, ואני, באופן אישי, סבורה שהיא מוציאה שם רע לחברה שאתה עומד בראשה, לענף הביטוח, ולמקצוע עריכת הדין (אם משהו בכלל יכול להבאיש יותר את ריחו של מקצוע זה).

לפני שישה חודשים עברתי תאונה, בגינה לא עבדתי ארבעה וחצי חודשים, הוצאות המחיה שלי גדלו וגדלו (אמבולנס, מוניות, עזרה בבית), ולא הרווחתי משכורת. כתוצאה מכך, נקלעתי לחובות, ונאלצתי לקחת הלוואות, תוך שאני מסתמכת על תשלומים שהחברה שלך אמורה להעביר לי במהרה.

חברת איילון, בתור החברה שמבטחת אותי, גם בביטוח אובדן כושר השתכרות, וגם בביטוח חובה של הטוסטוס (כחלק מהשתתפותכם ב"פול"), דואגת שלא אראה בינתיים אפילו שקל אחד מן המגיע לי. זה כסף כיס בשבילך, וסכום שמדיר שינה מעיני, נכבדי.

וזה מרגיז אותי. אתה יודע למה זה מרגיז אותי? ראשית, כי כשרכשתי את ביטוח אובדן כושר ההשתכרות, הסוכן שלך הסביר לי כל כך יפה, שאם חלילה לא אעבוד תקופה ארוכה, הרי שאחרי שלושה חודשים הביטוח ישלם לי משכורת, כך שלא אשאר ללא הכנסה. אני זוכרת שהוא אמר, מה יקרה אם תעשי תאונה עם האופנוע, מי ידאג לך?

מה לעשות, קרא לי פתיה, השתכנעתי, ומאז אני משלמת לכם חודשית. הוא שכח להגיד לי שנציגתך עלי אדמות, אלוהי ביטוח יקר, תעשה כל שביכולתה להתחמק, ושזה יצליח לה עד עצם היום הזה. ואתה יודע מה, מעבר לכך שאני מאוד לא נהנית לחיות עם החובות האלה מעל הראש, מעבר לעובדה שאני מרגישה פראיירית ששילמתי לכם כל השנים האלה, זה מרגיז אותי גם במישור העקרוני. ונניח שבבנק לא היו מאשרים לי הלוואה? נניח שלא היו לי חסכונות? נניח שההורים שלי לא היו יכולים לעזור קצת? נניח שהייתי חד הורית ושכירה מירוחם? כי אתה מבין, יש לי חשד מוצק מאוד שהייתי מוצאת את עצמי ברחוב, ולחברה שאתה עומד בראשה לא ממש היה אכפת.

קשה לדעת, נכבדי, אם זו מדיניות מכוונת של החברה שלך, או שסתם מדובר באדם אטום במיוחד, שללא ספק מצאה לעצמה מקצוע שהולם את כישוריה.

אתה מבין, היא מנצלת את השביתה, משום שהיא יודעת שלא אוכל להגיש כנגד חברתך את הבקשה למקדמה (תשלום תכוף) בהליך מזורז בבית המשפט. היא מאוד חזקה בבירוקרטיה, מריצה אותי הלוך ושוב בבקשות למסמכים שאין בהם צורך.

אז תראה, בינתיים זה עלה לך בשלושה מבוטחים מלבדי. כסף קטנטן לחברה גדולה, אבל גם רומא לא נהרסה ביום. אני משוכנעת שהתלאות האלה אינן מנת חלקי בלבד, ושהשנאה והתיעוב שהיחס הלא איכפתי הזה גורר, לא יעשו טוב לאף אחד בטווח הרחוק.

כי אני הרי אקבל את הכסף הזה בסופו של דבר. הוא מגיע לי על פי חוק. אז תגיד לי אתה,

מי מרוויח מתרגילי ההשהייה האלה? מה, מישהו אצלכם ייאלץ לקצר את חופשת הסקי שלו אם תשלמו לי?

בכבוד שנשחק למדי,

זו ש

2

זוש: שלום, מדברת זו ש, אמרו לי להתקשר היום באחת כדי לברר אם הניתוח שלי בבוקר או בערב מחר.

אחות קצת אנטיפתית (להלן: אק"א): זו ש? (בודקת) את לא מופיעה לי בתוכנית הניתוחים של מחר.

זוש: ?!? (בולעת אוויר)

זוש: מזתומרת לא מופיעה בתוכנית? ר' המזכירה (להלן רה"מ) אמרה לי להתקשר היום כי מחר הניתוח.

אק"א: את לא בתוכנית הניתוחים למחר.

זוש: אבל זה ניתוח שנקבע מראש! רה"מ של המחלקה שלכם אמרה לי רק להתקשר כדי לדעת מתי להתאשפז!

אק"א: אז תדברי עם רה"מ.

זוש: שלום רה"מ, כאן זו ש, הייתי אמורה להתנתח מחר, התקשרתי כמו שאמרת לי, ואק"א אמרה לי שאני לא בתוכנית למחר?

רה"מ: כן, אני באמת מצטערת, לא הספקתי להתקשר אליך, המנתח לא מרגיש טוב והניתוח נדחה.

זוש: נדחה? למתי?

רה"מ: אני לא יודעת בדיוק, כנראה לשבוע הבא.

זוש: (מכחילה ופולטת בטון היסטרי) מה זאת אומרת כנראה?! אני לקחתי חופש מהעבודה במיוחד! אני עובדת משמרות, ולא שיבצו אותי השבוע וגם לא בשבוע הבא, אני חייבת לדעת מראש מתי הניתוח! אני לא יכולה מהיום למחר!

רה"מ: טוב, את יודעת מה, אני אדבר עם המנתח. נראה. אולי ביום חמישי.

זוש (לעצמה): כוסססססססס אמק!

נהג מונית שהיה עד לשיחה ושכח להעמיד פנים שהוא לא מצותת (להלן נמשעלו"ל פשל"מ): מה, אז אין ניתוח מחר?

זוש: בדיוק.

נמשעלו"ל פשל"מ: אבל היית אמורה? קבעו לך?

זוש: בדיוק.

זרם תודעה של זוש: #%^%$ #@& ^&^% &$% ^$^$! @#^%! @)#$ ^!@$ &^ !(@$&

ערב ברכבת לתל אביב: דיוקן עצמי עם חרדות ובלי פסנתר כפול

3

אתמול בלילה.

הלכנו לאכול לכבוד הניתוח. שתינו קצת יין, שעלה לראש בעדינות, לא מפריע לתנועה, רק משייף את הקצוות של העולם. והוא כזה מתוקי, ואני יושבת מולו וקולחת מילים, ומוצאת עצמי חושבת שוב, למה לא, בעצם, ואחר כך אצלי בבית, גוף בגוף, מתחת לפוך, חמים ולח, הראש שלי על הבטן הדביקה שלו, שערות ראשי פזורות לו על החזה, בקווצות, הוא מלטף לי את העורף, אני מנשקת אותו ומתחייכת, האאורה של אחרי רוחפת זהובה סביבנו, והשיר שמזדמזם לי בראש, שיר יפה שלא רוצה להפסיק, "וכתבנו שירים על עצמנו / ונגמרנו מרעל ודבש / כשהחושך ירד / רקדנו לבד / בעולם שכבר אין בו ממש // אך הפעם אני מתאהב, בך מחדש / כן אני מתאהב, בך מחדש / כך אני מתאהב, בך מחדש (מלים: יזהר אשדות ואלונה קמחי. להבדיל) "

4

ואני לא מצליחה להיפטר מהשיר הזה גם בבוקר שאחרי. ובעיקר לא ברור לי מה אני רוצה מעצמי. לרגע התבלבלתי, ומצמוץ או שניים אחר כך הכל חזר לקדמותו. ואולי זו פשוט תגובה של האורגניזם לפחד המוות שמסתובב עלי. הרדמה מלאה, לא דבר קל להיפוכונדרית, במיוחד לא בפעם הראשונה, אני בתולת הרדמות ואדם מלא חרדות באופן כללי.

כתבתי צוואה שלשום, השקעתי הרבה מחשבה במה לתת למי. השמדתי דברים ישנים ולא ראויים. קצת דרמה קוויני מצידי, אני מודה, אבל פירגנתי לעצמי לכתוב אותה בנחת, כי זו הצוואה הראשונה שלא כתבתי מתוך מחשבה שאני זו שקובעת מתי הולכים.