האישה שלא היתה שם

פאק. ואני הייתי מתוכננת לבלות את ליל השנה החדשה במיטה, לבושה רק כתונת ירקרקה אופנתית, עם שסע גדול מאחור, ומדי פעם אחות חרמניה מגיעה לעשות לי sponge bath.

בינתיים נזכרתי באקסיומה הצרכנית, שלא קונים מכונית שהורכבה ביום שני, יען כי המכונאים מגיעים שתויים או חמרמרים או סתם מאוד עייפים למשמרות שלהם, והם מועדים לתאונות.

כנראה שזו הסיבה בגללה החלטתי שאני לא באמת רוצה להתנתח מחר אחרי הסילבסטר, ככה שלא רדפתי אחריהם.

ועכשיו אני באמת נדונה להטריד את מוחי בשאלה עם מי אתנשק בחצות?

לא בא בחשבון.

מבחן האדם הסביר

שתיים וחצי הלילה, טלפון. הסלולרי של אבא שלי. ואני לא אספר לכם מה בדיוק עשיתי. אני מרימה, אומרת הללו, הוא לא מדבר איתי. אני מקשיבה, שומעת אותו ברקע, אומר, מה, אתם השתגעתם? ואחר כך קולות גרירה מאוד לא ברורים, ודושיח בינו לבין אדם זר אחד או יותר. אני שומעת אותו אומר משהו כמו, לא, לא, אין פלאפון, ונדמה לי שאני שומעת אשה, אולי אמא שלי, קשה לזהות את הקול, בוכה.

כמה דברים שאתם צריכים לדעת לפני שחושבים על הסיטואציה: מעולם לא התקשרו אלי הורי אחרי חצות. לרוב גם לא אחרי עשר. באחת עשרה הם במיטה, ובחצות כבר ישנים לגמרי. והם לא  מבלים באמצע השבוע. אבא שלי לא משתמש הרבה בסלולרי, אם כי דווקא אתמול בשבע בערב התקשר אלי. והם גרים בבית בודד יחסית.

הקשבתי עוד קצת. שמעתי את אבא שלי מנהל מעין משא ומתן עם מישהו, מנסה לדובב אותו. ברקע נדמה לי ששמעתי זכוכית נשברת, ותנועה. אדרנלין מתחיל לזרום לי בגוף, אני מרגישה אותו עולה.

מסקנה זושית, ותגידו לי אתם אם היא כזו מופרכת: שודדים אותם, ולאבא שלי היה שכל להגיע לסלולרי וללחוץ על חיוג למספר אחרון. מחשבות מהירות: להתקשר אליהם הביתה עלול להיות מחשיד, יחשבו שיש להם כפתור מצוקה או משהו. השכנים רחוקים, שלא לדבר על מסוכסכים איתם. לא שאני מכירה את השכנים.

חייגתי למשטרה (בראש עבר לי הקטע ההוא ממגנוליה, של האח הסיעודי שמתקשר ומסביר ליומנאי שלהתקשר למשטרה נשמע לו כמו קטע מסרט). הסברתי את הסיפור והרגשתי בין מבוהלת למגוחכת. הפנו אותי למספר של המשטרה בחיפה, מקום מגוריהם. בחיפה הפנו אותי למספר ש"משם שולחים את הניידות". בכל שיחה כזו ניסיתי להסביר, בהיסטריה גוברת, את הסיטואציה המופרכת. עד שמצאתי את האיש הנכון, אני שומעת את אבא שלי מהסלולרי, קורא בשמי.

מסתבר שהוא הלך למישהו שהתקין לו תוכנות במחשב וזה נגרר עד מאוחר, ושאיכשהוא הוא לחץ על send בלי לשים לב, עד שלפתע קלט שהוא בשיחה, הקשיב ושמע אותי מדברת עם המשטרה. בהתחלה רציתי להרוג אותו, אחר כך חיפשתי איפה לקבור את עצמי.

הבוקר זה כבר הצחיק אותי.

קטע בוויינט

שלושה ימים רצופים התלבטתי. התייעצתי כמעט בכל הקרובים אלי. לא רציתי להכריע כהרגלי באנדנדינו. רציתי לקבל החלטה בוגרת ושקולה, עד כמה שמוזר לחשוב על התארים האלה מוצמדים להחלטה שלי. ובהתחלה אפילו לא הייתי בטוחה שאני רוצה. הקהל של וויינט, שחלקו מסוגל לטוקבקים אלימים וקשים, זה מדאיג להכניס אותו אל המקום האינטימי (יחסית. מילולית. תרגיעו) שלי. אבל בסוף החלטתי שמיעוט קולני וקיצוני לא צריך לגרום לי לפסול קהל שלם. כי הרי כולם בוויינט. פחות או יותר כל מי שברשת שם. לא שכולם יגיעו הנה, לגמרי לא. אני מעדיפה שלא. ובכל זאת, משהו שלי עומד להתפרסם בוויינט. כן. עם לינק לבלוג הזה.

(נוט טו סלף: לשקול להוריד את התצלום של, נו, ה.. אהממ, לא משנה. זו שאף אחד לא זיהה שזה מה שזה, בזמנה)

ומי תחתום על הקטע? האני הישן שלי תבע הכרה מיידית, בשמי המלא. כן, אני יודעת, מי שקורא אותי מספיק זמן יודע מי אני, אבל זה לא אותו הדבר כמו לראות את שמי המלא מתנוסס לו על קוביה קטנה באתר הנפוץ במדינה.

בנסיון להגיע לשורש הנואל של הרצון הזה, נאלצתי להודות בפני עצמי בכמה דברים לא נעימים במיוחד.

כמו, שהייתי רוצה שאנשים שפעם הכירו אותי יראו את שמי, אולי בתקווה להיפטר מהתחושה הזו שהיו ציפיות גדולות ממני ולא הגעתי מעולם לשומקום.

מרגיז לגלות, שעם כל התפישה העצמית שלי כמישהי שלא תלויה במיוחד בדעת החברה (ואני לא מדברת על הסביבה הקרובה), בכל זאת חשוב לי "להיות מישהי", ושעם כל הבוז לתרבות הרייטינג, יש בי גם צמא בזוי לחמש עשרה הדקות של תהילה. די מחרפן כשמשהו כזה צף לו, שחום וריחני, בחפירות העצמיות.

ונגיד שאני מספרת לעצמי שלא כל כך אכפת לי הציפיות שהיו, והאנשים שהכירו, אבל שזה יסגור איזה מעגל עבר וישאיר אותי בשקט, סגורה עם עצמי, עם הציפיות שלי, (שבפני עצמן זה די מפתיע שהן קיימות). לאאאא, אפילו אני לא קונה משהו כל כך דחוק.

והרי אם אני רוצה לקדם את עצמי כ, טוב, אני לא יודעת בדיוק בתור מה. בימים טובים אני קוראת לזה "אמנית רב תחומית", בערך. בכל אופן האגו זעק להכרה, והצד הבוגר והשקול (...) נאלץ לעשות איתו הורדות ידיים. טוב לי כאן, טוב איתכם, עם מערכת היחסים שנוצרה בינינו, עם המקום הזה שהוא שלי ושלכם, ואיכשהוא היתה לי ההרגשה, שלהיחשף בשמי, זה יפר את האיזון, יקלקל את האינטימיות הוירטואלית. למשל, הידיעה שהורי קוראים כאן (והם היו מגיעים לו זה התפרסם בשמי) עלולה לשנות כליל את הכתיבה שלי. לא רוצה.

וזה לא היה קל. בלתי מאולף, האגו שלי. משכתי ברצועת החנק, וגררתי אותו, רוטן בזעם, בחזרה למלונה. קשור, מותח את הרצועה עד הסוף, נובח על סף התקף לב, מנסה להשתחרר. לבסוף החלטתי. נוח לי עם הבחירה הזו ש.

(ועוד מילה על וויינט. ביקשו ממני שאמליץ על חמישה בלוגים. האמת, קיבלתי פעם לינק קטן משם, זה לא הביא הרבה כניסות, ורוב מי שאני מכירה כבר קיבל לינקוקון כזה. ובכל זאת, לגמרי לא הייתי מסוגלת לבחור את חמשת הכי אהובים, זה נראה לי לא פייר לגבי אהובָי האחרים. בסופו של דבר החלטתי להמליץ על שבעה בלוגים צעירים ומבטיחים, כאלה שעוד לא מספיק מוכרים, ואני אוהבת. אני מקווה שאף אחד לא ייפגע מהחלטתי זו)

בית

אתמול בערב חזרתי עם ש' לארט פוקוס (נסגרת בעוד 4 ימים. לכו לכו). אחרי הכל, ישבנו באיזה מקום ירושלמי והפשרנו את עצמותינו הזקנות, וכשהתעייפנו והגיע זמן לחזור, חבטתי בשולחן והצהרתי בפניה, יאללה, לחיפה. ש' הביטה בי במבט תמה. תראי מה זה, אמרתי לה, חמש שנים אני גרה בתל אביב, אבל חשבתי הביתה ונפלט לי חיפה.

מוזר.

....................................................................................................................................

עדכונים מן החזית (18:30) :

1. לינק לוויינט

2. הודיעו לי פתאום שמחר מנתחים על הבוקר, ושאבוא להתאשפז עכשיו בלילה. נראה לי קצת תמוה וגם חפוז. והמנתח הוא לא הנודע ששמו יצא לתהילה וכו' אלא מישהו אלמוני מהצוות. לא יודעת אם כדאי ללכת.

.....................................................................................................................................

עדכונים מהשפיץ של החזית, איפה ששולחים רק את הכי פראיירים: (20:00)

1. החלטתי ללכת. אני מתאשפזת עוד הלילה.

2. אני מתה מפחד.

3. אוהבת אתכם (מילים אחרונות מפורסמות: "אין לי ראש למילים ארוכות")