קו דק מפריד בין האדם הבריא, זה שכמעט אינו מודע למגבלות גופו, לבין האדם שטעם טעמה של מוגבלות גופנית, שיודע עד כמה הוא שברירי. את זה, כבר כתבתי, גרמה לי התאונה להבין.

וחומה עבה, מוצקה, מפרידה בין האנשים המהלכים בריאים בחוץ, לבין אלה המוטלים חולים או פצועים בבית החולים. פעם ראשונה שלי במחלקה בתפקיד החולה, לא בתפקיד המבקרת הממהרת. זווית אחרת של מבט על הווילונות. הייתי לפתע מודעת במיוחד למשמעות המושג ניתוח אלקטיבי, ניתוח שאינו מחויב המציאות, כלומר, אני פסעתי ומרצוני פתחתי את השער בחומה ופסעתי-עברתי לארצות החולי והכאב. אני לא חושבת שהיו עוד אנשים כאלה במחלקה בה אושפזתי.

והיו כאב ורעש וחום ואור מסנוור וריחות רעים ודם ולילה טָרוף, (ועדיין מאוד כואב, אאוץ' בריבוע), אבל ידעתי כל הזמן הזה, שתוך יום יומיים (אם לא ישתבש דבר) אעשה את דרכי חזרה, אל הצד של הבריאים, ואילו שכנָי מימין ומשמאל ומהחדר הסמוך ומקצה המסדרון ומחדרי הניתוח ומחדרי ההתאוששות ומן המחלקות בקומות שמעלינו ומתחתינו ומכל צדדינו –  יישארו במקום ההוא עוד זמן מה. ומה שרציתי יותר מכל היה לדעת שעוד מעט זה ייגמר, שלא אלכד בארצות החולי.

(תאורת המעבר באוטובוס לילי, מראה את הדרך הביתה)

יכולתי לספר ובעיקר לקטר על בית החולים, על הכאבים, על אי הנוחות, על חוסר הפרטיות, אבל זה נראה לי לא ראוי, מתוך ההרגשה שקטונתי, אני שהייתי אורחת לרגע.

אני רוצה להודות לכם, מקסימים שכמוכם, על שדאגתם, שהתעניינתם, שהצעתם עזרה, על שהייתם לצידי, מי בגוף ומי ברוח. תודה.

(וכן, כרגיל, ייקח עוד קצת זמן להשתלט על המיילים, יש לי פתק מרופא)