מזתומרת מי ? הקיטורים.

אני גיבורה קטנה מאוד. פיצפונת. לפחות במימד ה-וואי.

בזמן הרדמה מלאה, מתים כך וכך תאי מוח. בתור היפוכונדרית מושבעת, החשש הבלתי רציונלי שלי היה שימותו דווקא אלה שהכי חשובים לי. אלה שאחראים ליצירה. נגיד היכולת שלי תרד בכמה אחוזים, זעירים, לכאורה, אבל אלה בדיוק יהיו התאים שעושים אותי קצת מעל הממוצע. אלה שאחראים להבלחות שיש לי מדי פעם (פחות ממה שהייתי רוצה), באוקיינוס הכתיבה השגרתית שלי.

אולי זה קרה? (אתם תהיו ישרים איתי ותגידו לי אם תרגישו משהו, נכון?)

יש לי הרגשה מוזרה כזו, של מישהי שחזרה מחופשה ארוכה מאוד, והיא מסתובבת בתוך גופה ובתוך ביתה, והם שלה, אבל משהו בה נשאר קצת זר, קצת מנוכר, קצת מסתכל מן הצד. אני לא לגמרי מרגישה שייכת. זו אחת הסיבות שאני מתעכבת קצת עם המיילים שרציתי לשלוח לחלקכם. אולי זו תופעת לוואי, גופנית או נפשית, של ההרדמה, אבל יש לי תחושה כאילו רק תשעים אחוזים ממני מאכלסים את הגוף, ושהחלק הנותר עדיין משוטט לו איפשהוא, כמו אימייל תועה, כזה ששולחים ביום חמישי והוא מגיע רק אחרי שבוע, אם בכלל.

זה קורה פעם בכמה זמן, לא?

ולא מצאתי. מסדרונות במוזיאון אסירי המחתרות, ביקור שני בארט פוקוס

סוקרת את עצמי בהיפר רזולוציה, בסקרנות כמעט מדעית. אולי היפוכונדרית, אבל מבחינה בכמה נזקים אמיתיים: בגב היד שבה החדירו את העירוי יש תפיחה לא מוסברת. האחות שהוציאה אותו עשתה את זה בתנועת תלישה מהירה. אולי נקרעה חתיכת צינורית ונשארה בתוך הווריד. ואולי נוצרה דלקת בווריד במקום מפגשו עם קצה הצינורית. הכתפיים כאבו לי, בעיקר בשעות הבוקר. חשבתי שזה מכיוון שאני ישנה במתח שלא לזוז ושלא להתהפך.

מעניין איך הגוף מנטר את התנועות הללו – מנין הוא יודע, למשל, שהלילה אסור לו לסובב אותי (ואני בדרך כלל מתהפכת בשנתי הרבה, וגם בשנתם של עוד אנשים) לתנוחת השינה החביבה עלי, על הצד? יש לי חברה שישנה תקופה ארוכה כשתינוקה הקטנטן על הבטן שלה. איך היא ידעה, מתוך שינה, שלא להסתובב ולמעוך אותו? אחרי כמה ימים של כאבי כתפיים, ההוא הביא קרשים ועמד לאלתר איזה מבנה על המיטה שלי שיאפשר שיפוע שינה יציב ונוח, ואז התקשרה אחות המעקב. שאלה אם יש לי כאבי כתפיים. אמרתי, בהחלט. אמרה, זה טבעי, זה מהגז של הניתוח, הוא עולה לכתפיים. יופי נחמה.

אוכלי עוף בסכין ובמזלג, אנשים שנגעלים מדם, וכאלה שמפרידים כביסה, לא לקרוא את הפסקא הזו:

שכחתי לשאול אותה על הצורה המוזרה של הפצעים, שניים מחורי הכניסה נראים כאילו הם מטפטפים טיפה או שתיים של שרף, שתופח מתחת לפלסטרים. זו אינה הפרשה, כי אם חלק מוצק. שרף אנושי, שקוף, ורדרד-צלול, מגרד. הגוף שלי מייצר את החומר הזה? איך לא ידעתי קודם? צלקות משונות. אין ספק שהן תהיינה המוצגים היותר אקזוטיים באוסף הצלקות שלי. הגרון עדיין כואב, מאז הרגע שהוציאו את הצינור, זה בדיוק היה הרגע בו התעוררתי, אם אני זוכרת נכון. אני זוכרת סינוור, תחושה רגעית של פירפור צמא לאוויר, והחדות המכאיבה שלו כשהוא נשאף פנימה. (נראה לי שהצינור שרט כהוגן את הרקמה. והשיעולים הורגים אותי, לא כל כך ברכּות).

בצד שמאל הכי כואב. כל תזוזה מלמיליאן. מצד שני, יש בירך השמאלית איזור שאיבדתי את התחושה בו, הוא לגמרי numb. אתמול בלילה חלמתי שאני על הספיריט בזמן הנחיתה, ושכל קפיצה נחמודת שלה הורגת אותי מכאבים. אה, והיא היתה מיזם טיבטי בכלל, רקומה מסביב. אותתי מצוקה שוב ושוב, אבל הם היו עסוקים בחגיגות שלהם (עם כלים אותנטיים!), זה ילמד אותי להיכנס לאתר של נאסא לפני השינה.

ואוכל. זה החלק הכי משונה. אני לא אמורה להקיא? להרגיש תחושת שובע או מחנק? בינתיים כלום. ואל תחשבו שלא הייתי עסוקה בבדיקת הגבולות. ובהמצאת מנות גורמה טחונות, כי אמרו לי שגרבר זה לא טעים. נו בטח, ציבור הלקוחות של גרבר לא יכול להתלונן. שזה באמת מזכיר לי משהו שראיתי בסופר והצחיק אותי:

"אחי, על מה אתה יושב?" "אני? על פירוק גמדים, אבל נשבע לך, לא נגעתי בהם באצבע הכי קטנה, נטפלו אלי המשטרה"

[אנשים טובים: ק' לקחה אותי מבית החולים, תוך שהיא משתמשת בכישורי המבט-מטיל-אימה שלה כדי לשתק את הצוות הרפואי, ואחר כך קנתה לי תה טעים, ש' דאגה לאופטלגין נוזלי, ההיא שטפה לי כלים, ההוא עשה מסז'ים בכתפיים ובכלל היה חמוד כהרגלו, ימימה הכינה סיר מרק בטטות מצוין ביותר, י' הביא לי ספרים לפי הזמנה, ועוד רבים התקשרו או כתבו והציעו עזרה. העיקר שהחלטתי לזחול לבדי לסופר מול הבית ולעשות קניות (משלוח. אני לא עד כדי כך מפגרת), ואחר כך היתה לי סחרחורת. אני סתם עקשנית לפעמים, סתם]

אין בי טיפת אנרגיה מינית. אפילו לא בא לי לאונן. שכבתי קודם וקראתי, והיד שלי ריחפה מאליה על הפטמה, שדווקא היתה זקורה בגלל הקור, וחפנה אותה בין אצבע לאמה, וכלום, פשוט לא היתה תגובה. אולי זו השפעת הכאבים, למרות שהגיוני לחשוב להיפך, שהאורגניזם שחש שהוא בסכנה יתמלא עזוז ונחישות לשכפל את עצמו, בפרץ אנרגיה אחרון, מעין שירת הברבור בגרסת הפולידין. ואולי זו הגנה של הגוף בפני טילטולים, שמאוד מיותרים לו עכשיו.

או ייתכן שכל הפולשנות הזו גרמה לתחושה פנימית עמוקה שהוא מחוּלל, שייקח לה זמן לפוג. אפשר שחוסר התשוקה, והריחוק החושי מן הסביבה, הם אלה שמביאים אותי לתחושה הזו של ניכור תוך-גופי.