בעולם הזה בו אנחנו בקושי קצה של כנף פרפר, מעטים נחרטים בנצח. זה טבעי שתהיה שאיפה כזו, להשאיר שריטה על שולחן הפורמייקה של הקיום, להגיד, אני כאן. אני קיימת. התרבות הנוכחית מותירה אותנו בתחושה שאם לא שרטנו, לא היינו. ולכן כולנו רוצים להיות שֶם. משהו. מפורסמים. זה כבר לא הרצון, למשל, להיות אמן מתוך הצורך ליצור. זה הרצון להיות אמן מפורסם. האמנות נתפסת ככלי שיביא את הפרסום.

אפילו אחי, הרוחני. מסתבר שהלך למבחנים של כוכב נולד. שר להם שירים מהקבלה שהם מעולם לא שמעו. מעצם היותו עוף מוזר, העלו אותו ארבעה שלבים. אחר כך גם זה לא הספיק. הפתיע אותי לגלות שאפילו הוא. לא היה צריך להפתיע אותי. אני אופתע להכיר מישהו שבאמת ובתמים לא חשוב לו להתפרסם, לא מישהו שמשקר לעצמו שזה ככה. אני משתדלת לא לשקר לעצמי, גם לי זה חשוב, כפי שזכור לכם אולי מהתלבטות וויינט. (שחזרה שוב, השבוע, אגב, רק בעניין אחר. כנראה. פרטים יבואו). הלוואי שהיה לי חשוב פחות.

זו, לדעתי, אחת הסיבות המרכזיות בגינן אנשים נמשכים ליוצרים. השאיפה שחלק מהזוהר ייגע גם בנו. להיות המוזה של יוצר, זו בהחלט דרך להתחכך בנצח. חִשבו על נורה, חדרנית פשוטה, שאף אחד לא היה יודע שאי פעם היתה, אלמלא התאהב בה ג'ויס. או על פליציה.

א.ט (שם בדוי) הוא משורר. נפגשנו אחרי ששלח לי את ספר שיריו, ואני מאוד אהבתי אותם. והוא היה בלתי מפוענח לגמרי. נהיה רומן קטנטן. היינו ביחד בערך עשרה ימים, אינטנסיביים למדי. וואו, הספינקס נתן יותר רמזים ממנו לגבי ההתרחשויות במיסתורין שנקרא רגשותיו. (בעקבות כך זכה לכינוי "החייזר") אבל היה נעים ביחד, ואני חשבתי, שעם הזמן הוא ייפתח. וזה היה מאוד פתאומי ולא צפוי כשהתקשר ואמר שחשב על זה, וזה לא זה. לא יכולתי לומר הרבה, הייתי עסוקה בלנשום.

נדמה לי שאיזה חלק שלי הגיב באוטומט, משהו נונשלנטי. אולי "לא רוצה, לא צריך" (לנשום, לנשום). לא זוכרת. ככה, בטלפון, לא נימק. לא וזהו. מובן שנפגעתי. וכל כך רציתי לדעת את מה שאף פעם אי אפשר לדעת באמת, את הלמה?. אבל ממילא הלמה הזו היא השאלה שקיבלה הכי הרבה תשובות שקריות בהסטוריה של העולם. (אוקיי, אולי "זה טָרי מהיום?" מתחרה בה)

אחרי זמן מה התקשר, אמר שבעצם הוא קצת מתגעגע, שאולי עשה טעות, ולדעתו כדאי שננסה שוב. אמרתי לא. אבל היה בזה משהו שאידה את הכעס עליו, שגרם לי לראות שהיו לו בעיות משלו, פתאום הלא שלו כבר לא היה כה מאַיין, וזה מה שאיפשר לי לסלוח, או אם נסתכל על זה מזווית פוליטית, יחסי הכוחות התאזנו. ומאז מדי פעם התכתבנו, ידידות זהירה-רחוקה אבל עם חיבה הדדית. לא מזמן אפילו שלחתי לו לינק לכאן. חשבתי שאולי יעניין אותו. כשענה, הסתבר בין השאר, שפעם כתב עלי שיר.

עלי?
שיר?
עלי, שיר?
ולא סיפרת?

שיקוף שלי באמצעות המראַה של האחר, ועוד משורר, זה משמח את תאוות שריטת הפורמייקה, אין ספק. מיקרו נגיעה בנצח, משומרת בקפידה במבט מן החוץ. ומעניין, איך מבלי שאמרתי לו, הדימוי שיש לו לגבי, כלוויתנית, הוא גם איך שאני רואה את עצמי לפעמים. (את זה אני משייכת לרגישות שלו, וגם לעובדה שזה מתבקש ממימדי).

[השיקוף שאני עושה לעצמי ביני לביני יכול להיות לא מחמיא. אחרי הכל, אני מכירה את עצמי. אבל השיקוף של הזולת אותי, מוטב שיהיה מחמיא. כי אחרת, זה אומר שלא הצלחתי להציג את הפסאדה המוצלחת. זה אומר שנחשף משהו מן העצמי הנורא, הסודי.
כלומר, מאוד קל לי להסכים עם שיקוף לא מחמיא שכזה, בשל ההד שהוא מוצא בדימוי העצמי, אבל משהו תמיד יתמרמר, שכן המזוכיזם הפנימי שמאפשר את קבלת הביקורת העצמית, אינו אותו צד שמופנה כלפי האחר, שם יש לי צורך להיות נאהבת עד אין קץ. גם במהלכים של טיפול, נניח, השיקוף נעשה בזהירות גדולה, ולמטפל יש כלים להציג גם את החלקים הבעייתיים של השיקוף בצורה שלא תביא להתבצרות של האני בצדקנותו, אלא לקבלה]

דגמי אלתר עשויים סורגים של דלת בארט פוקוס, מוזיאון אסירי המחתרות, ירושלים.

אה, נו, ברור שאצטט אותו, בהסכמתו. מישהו שכותב עלי כל כך יפה, לא אשוויץ?
(והמשפט הזה מסכם בקצרה את כל הפוסט המיותר שלפניו)

על השיר הוא כתב (הנה משהו להתחמם לאורו בינואר) :

"..הוא נכתב כמין הומאז' בשבילך. למהות שלך. בכל המובנים, ובמיוחד למובן הלוייתני שלך אני קורא לזה. זה שאי אפשר להבין , לתפוס אותך, להכיל אותך. כל האנושיות הלא מובנת שיש בך.
אנושיות אפּריורית.
אני זוכר שהייתי ילד, הקרינו בטלויזיה סרט מצוייר על 'עיפרון הקסמים'? האמת שאני לא זוכר, אבל אני זוכר שהילד הזה שהיה צריך לחלץ אותו בשיא הסרט מלב ים או מהקוטב - וברגע הזה הגיע הלויתן. והוא צויר בצורה ילדותית כזו כשכל גופו מבצבץ מהים ויש לו חיוך ענק וכובש. שני קילוחי מים מעוגלים יוצאים מנחיר הנשימה שלו.. והילד מטפס עליו והוא לוקח אותו לכל מקום שרצה, לחוף מבטחים.
וואלה אני לא זוכר. אבל אני זוכר את הלוויתן, וזו אָת, את הלוויתן הזה.
בחיי, זו אָת!
אה, כן. וגם הסברת פעם בפורום איך צריך לאכול פחזנייה מבלי להתלכלך, או משהו כזה, וזה נורא הצחיק אותי."

תאוריית אכילת פחזניות / א.ט.

היא מגרדת קליפות הדר לתוך משפטים
מקרזלת באצבעה צוף מילים
לפיתתה אכזרית בנעימים, כמעט ורודה.
פעמים היא נתקעת בין השיניים
עד לכדי שליחת אצבע.

ופעם היתה במיטתי  וקראה בפיתון:
אמרה שאיננה.
היא רגילה לנום על צלחות לווין קעורות,
בשנתה מפענחת עתידים מוצפנים.