[שלום שוב לקוראי הארץ, אם זה עתה הגעתם, אתם מוזמנים קודם כל לקרוא פה]

(טוב, יש למישהו הסבר הגיוני, איך זה שהכתבה המודפסת נראית לי הרבה יותר סימפטית?)

הפעם האחרונה שהתחבקתי (באיזה בניין עדיף לומר? חיבקתי? חובקתי? חבקתי? אה, זה תלוי בסוג החיבוק. אני הכי אוהבת את חיבוקי בניין פועל והתפעל) כראוי היתה ב31 בדצמבר. הרופא שהתקשר לזמן אותי לניתוח למחרת, הסכים לעשות מערוף ושאגיע לבית החולים באחת בלילה (הרופא: אני מבין שאת לא רוצה לפספס את המסיבה. אני: כן, בדיוק). וכך עברתי את ליל השנה החדשה, מחובקת כראוי: עירומה, גוף חמים מוכר אל גוף חמים מוכר, חיוכים, נשיקות חיבה רכות על העורף, ליטופים עצלים, במיטה, מתחת לפוך. (ואחר כך התלבשנו ונסענו אל בית החולים, ושם היה בדיוק ההיפך הגמור. חוץ מהעירום)

זה צורך קיומי שלי, המגע. אני קמלה בלעדיו. (ובאילו סמטאות רעות הוליכה אותי ההזדקקות בימים אפלים בהם לא נמצאה לי תקנה) התלבטתי לרגע, אם לכתוב שזה צורך קיומי של הנפש, או של הגוף. של שניהם. גופנפש. מה פשר הצורך הזה? האם מקורו בחיפוש אישור חיצוני, פיזי, לכך שאני קיימת, שאני כאן? אולי שריד קדום מן החיה המחפשת את קרבת העדר, שמשמעה בטחון? ובעצם, ייתכן שזו דרישה של חוש המישוש, חוש מקופח ממילא, לגירוי  נינוח ואהוב, כפי שהאוזניים דורשות לשמוע מוזיקה טובה, כפי שהעיניים רוצות לראות יופי?



עש לילה, הולדת יבשת חדשה על מכסה מנוע שרוף של רנו אקספרס. מאותה הסדרה.

שבועיים עברו וכבר מלאה סאת הכיסופים וגלשה ופשטה ברקמות, השתוקקות עד כאב, כְעור יבש ומתוח שמצטמא לקרם לחות שיַרפה אותו, כְציר דלת ישן שחורק לשֶמן, כְחתול רחוב קיצי שמתעלף אל ברז דולף, כדימוי המחפש מסָמֶן מקורי, כך עורג גופי אל מגע עור אחר בעורו, למען אֶעור, למען ייאורו פני.

[וכאן תבוא שתיקה בַמקום שאפשר היה לפרוט, כמין רונדו של השפלה ושל עלבון, את הנראטיב החוזר, זה שנרמז קודם, של מחיר החיבוק כשהוא נקנה מידי סוחרים צייקנים, אדישים, או נצלנים. כשהוא נקנה, במקום להינתן באהבה ובחמלה וברצון. כשאין ברירה. תחתית החבית שמאלה, הנה, אני זוכרת אותך משם, אותן הפנים, לא זיהיתי אותך לרגע, מה שלומך, מה את עושה כאן, מזמן לא התראינו, תקפצי פעם לביקור]

(ואיני שותקת מפאת הבושה. לא לי היא שייכת. אני שותקת מפאת הזיכרון)

אני לא יכולה להתחבק עכשיו כראוי. רק חיבוקים צולעים, זהירים, רופפים. המגבלה שתופסת את המקום השני, אחרי הכאב, וביחד הם מעצימים את תחושת הריחוק. ואפילו להצטנף אל הבטן, לקבור את הפנים בכרית ולהריץ סימולציה של בכי, גם זה לא מתאפשר. אולי משום כך, ומפאת היעדר גירויים חיצוניים, (כל היום אני ספונה בביתי, המחשב ואני, הספר ואני, הטלפון ואני, הבלנדר ואני, השינה ואני, אני ואני), נדמה לי שחפרתי מחילת מילוט זערורית, נקב קטן במִרקם המציאות, כפי שמרוקנים ביצה מקליפתה, ודרכו נשפתי את עצמי הצידה, אל מימד אחר, סמיך יותר, אפרפר, איטי, ערפילי-מעושן. מדי פעם אני נבהלת ושואבת את עצמי חזרה, בשלוק מהיר.

(ובבקשה, אל תציעו לי חיבוקים וירטואליים.

אני יודעת שכוונתכם טובה, ועד כמה הם יכולים לנחם לפעמים.

אבל לא במקרה הזה.

זה לא מה ש.
ספרו לי, בִמקום, כמה זמן לא התחבקתם כראוי?)