זה היינה שכתב "סוף פסטיבל זרוק".

תם ונשלם, הכניסות התייצבו וגם אני, במבט לאחור זה אפילו לא נורא כל כך, אז נפל עץ ביער, איש לא שמע, קיצצו אותו חלקים חלקים, שובבו אותו שבבים שבבים, טחנו אותו לעיסה, דחסו וייבשו אותו כדף דק, אפרפר, סידרו מאות אלפי אותיות וחמש עשרה מתוכן אייתו את שמי, הטביעו בדיו עופרת רעילה, הפיצו לפיצוציות המובחרות. ביג דיל. לא מתתי מזה, נכון? (אוקיי, זה בדוק, לפאפא ולמאמא זוש אין חברים שקוראים הארץ. פיייייו)

אני מרגישה שונה?

כן, בעצם, קצת. אם לנסות ולשים את האצבע על השינוי , נדמה לי שהוא לא מבפנים החוצה, אלא מן החוץ פנימה. אני מרגישה פתאום מחוייבת.

מחוייבת?

תגידו לידי מחוייבות ואני מראה לכם מה זו ריצה אולימפית.

שקעה לאט ההרגשה הזו, שעם כל הטוב שאני מקבלת, יש גם הרבה מאוד אנרגיה שאני מוציאה כאן, ושאולי במקום להשקיע יותר בכתיבה וביצירה, אני משקיעה יותר בדיאלוג, בהתכתבות. מיודעים וותיקים כבר התלוננו שזה מורגש. יכול מאוד להיות. אבל חשוב לי הדיאלוג. אני יודעת בדיוק איך זה להתלהב מכתיבה של מישהו ברשת, ולכתוב לו, ובתגובה לקבל שתיקה, או איזה מכתב משוכפל סטנדרטי. זה אף פעם לא היה נעים לי, ומה שלא נעים לי, אני משתדלת לא לעשות לאחרים. וזו לא הסיבה היחידה, כמובן. זה גם מעניין אותי.

אבל כן, זה צורך הרבה משאבים, לענות לכולם. ולהירדף כל הזמן בתחושה של אשמה (ככה גידלו אותי: מחויבות ואשמה, רצוי בוזמנית), אני לא עונה בזמן למיילים, לפעמים לוקח לי שבוע וגם שבועיים להגיע אליהם, אני פותחת כמעט כל מייל בהתנצלות על האיחור בתגובה (זה תלוי, אגב. שיטת התכתובת שלי רקובה מיסודה. מי שכותב לי ארוך ומרגש, קשה לי לענות מיד. מי שכותב קצר וממוספר, סביר להניח שיקבל תשובה מיידית. ואז נערמים להם המכתבים שלא עניתי עליהם, וכשאני ניגשת למלאכה, אני מתחילה מזה שהגיע אחרון, ומתעייפת באמצע. לא שיטה יעילה, אני מודה)

התחלתי לשעמם את עצמי. הנה אני, כותבת עוד פוסט על עצמי. עצמי מביט אלי בעיניים מצומצמות ואומר לי, יאללה נמאס ממך, תסתכלי קצת החוצה, תגווני. אבל גם כשאני מביטה החוצה, זו שוב אני. זה לא שצר עולמי כעולם נמלה, לא, זו רק הראיה שלי שסורקת באלומה צרה מדי, בתיווך הדבר החלקלק חמקמק אפרפר ההוא, שהולך ומתמעט, קליק קליק קלאק, עוד נוירון שוכב עם אבותיו הממזרים, עוד נוירון הצטרף לתכנית הטרנספר מרצון אל מחוזות השיכחה, זה ג'נוסייד מה שמתרחש שם, בקומה העליונה.

אוקיי, חזרנו לאותה נקודה.

ניסיון שני.

לפני כחודש הייתי בהרצאה של בֶנו כָלֶב. האיש אוהב אמנות, לא סתם אוהב, אלא פֶטישיסט של ניירות מצויירים או כתובים. שנים שהוא אוסף, כלומר קונה, עבודות על נייר. רוב העבודות שיש לו הן של אמנים ישראליים ידועים, שהתחיל לאסוף עוד בטרם התפרסמו. קנה עבודות על נייר כי הן יותר זולות, (ואינן מצריכות מקום רב לאיחסון) ובניגוד לאספנים אחרים שיש מאחוריהם הון נאה (ואוצֶר מקצועי, בדרך כלל), לבֶנו היו משכורת של שכיר וחושים טובים. אמנם שכיר מעשירון גבוה, לא כזה שצריך לדאוג ממה גומרים את החודש, ועדיין, האיש הקדיש את עצמו לאיסוף אמנות ולא לנסיעות לחו"ל. זה מעורר הערכה בעיני. רחב היקף, האוסף שלו. הוא כבר הציג שתי תערוכות גדולות ממנו, ויש לו עוד עבודות רבות שטרם הוצגו. אבל לא הכמות היא שעושה לי את זה, כמובן.

עבודות על נייר. חלק ממה שהראה לנו היו לא יותר מאשר פתקים משורבטים בכתב יד. זה כמובן הדליק אצלי את נורת ה"היי, הפנקסים שלך מלאים בכאלה", שכובתה מיד על ידי פטרול המחשבה "אבל מי מכיר אותך בכלל". חיפיתי על הפנקסון שלי, זה שתמיד פתוח בשיעורים למטרת איסוף מחשבות תועות. ישבתי בשורה הראשונה ופתאום הבנתי שזה שאני יושבת מולו בפנקס פתוח זו מין התגרות כזו בסגנון "קח אותי בֶנו", והיה לי לא נעים, אז סגרתי אותו והכנסתי לתיק, והוצאתי רק כשהייתי חייבת.

(כאן מותר להשתרבט. שורה אחת מהדף, צד שמאל באמצע: "העננים, נושאי גייסות הגשם") 

וכשבֶנו ישב מולנו וסיפר על קורותיו כאספן, היו לו כוכבים בעיניים. אהבתו לציור מידבקת. הדרך הרכושו-חושנית בה הוא ממשש את העבודות, ההתלהבות בה הוא מתייחס אל אמנות, מצאו חן בעיני. ממש כואב הלב שהפסדתי את הדובדבן – פגישות מיוחדות אצלו בסטודיו, כדי לראות יותר מהאוסף. אבל, כידוע, לא הייתי במצב לצאת מהבית לפני שבוע שבועיים.

התלהבות יצירתית מצליחה לרוב להדביק אותי. זו הסיבה שאחרי ההרצאה שלו – זה יום שיש לי בו חלון בן ארבע שעות – הלכתי וקניתי ניירות וצבעים והשתוללתי איתם בהנאה כה גדולה, שהתחיל השיעור שאחר כך ואפילו לא שמתי לב.

[מפגש משמח אחר אירע כמה ימים לפני כן, אחרי פתיחה של תערוכה מאכזבת ביותר בגלריה של המדרשה. היה כבר חשוך, עמדתי מרוטה בטרמפיאדה. עצרו שניים שהגיעו במיוחד לפתיחה. אחד מהם היה אמן שלא שמעתי קודם את שמו. השני הציג את עצמו כ"עכבר גלריות", איש שתאוותו אמנות. בשיחה בינינו התגלה עד כמה הוא באמת כזה, יודע וראה ומבין, פי אלף ממני, איזו היכרות מרשימה יש לו עם העולם הזה. והמעניין מכל: הוא אך ורק צופה. הוא אינו יוצר. אמרתי לו בתדהמה מסוימת, נעים מאוד, אדוני הקהל, לעונג לי לפגוש אותך. (אוקיי, אולי ניסחתי את זה בצורה פחות תמהונית). עכבר הגלריות הוא בעצם הקהל הראשון שפגשתי שיש בו רעב לאמנות שהוא רעב צרכני ולא רעב יצרני. זה נראה לי נדיר למדי. בשירה זה אפילו יותר בולט: כל האנשים שהכרתי בתחום השירה, נכון לגביהם הכלל, שכל חובב הוא גם כותב. חלקם אולי למגירה, בכל אופן לא יצא לי לפגוש חובב שירה שלא עוסק גם בכתיבה, כלומר, לא הכרתי קהל שהוא קהל נטו, קהל ששואף רק לצפות, ולא לעלות על הבמה, קהל בעל עניין חד כיווני. מעניין אם קהל כזה קשוב יותר מאשר קהל של יוצרים.

יכול להיות שעכבר הגלריות חשב שאני קצת מוזרה, כי טרחתי להתפעל מהעובדה הזו שוב ושוב, בקול רם] 

ולמשהו אחר לגמרי, הד של הד:

עשרים ואחת. עשרים ושתיים.