ארבע קצרות
~ לא, אם עניתי למייל שלכם מהר זה לא אומר שהוא לא מרגש! (נשמע כמו משפט לפסיכומטרי)

~ בדיעבד, זה יותר נעים כשמגיבים, למרות שקיטרתי. silly me.

~ עוד מישהו לא יודע שאם הוא מקבל וירוס מהכתובת שלי זה לא בגלל שאני שלחתי, ולא, אני לא נגועה? (נבדקתי לפני שנה, אולי הזמן לעוד סיבוב? שווה להיבדק בגלל שלושה, ש, אהממ, ארזתי בעצמי, בבית ?)

~ אין לי מיקרו. אין לי תנור. (גם אין לי טלויזיה, אבל זה לא קשור)

סופה במדבר: כשהערב יורד, יש לצאת ולטייל

הערה שִיוּרית
תוצאה עיקרית של הפוסט הקודם: רצון עז לעשות סבב מיילים לכל מכותבי ולכתוב, "לא כולל אותך!".

אני לא מתכתבת עם אף אחד שמשעמם אותי. אני מתכתבת כי אני רוצה, לא כי אני חייבת. ברמת הפרט, (כמו שנהוג לומר בארגון ההוא שלא נוהג להתחשב בפרט), ברמת הפרט אין לי בעיה. המסה המצטברת היא החלק הבעייתי, יש יותר מדי אנשים שהייתי פוצחת איתם בהתכתבות סוערת. זה כמו לשים אותי בחנות מגדנים ולהגיד לי "תבחרי תופין אחד" (או שלושה, או ארבעה, זה לא משנה. אני מתה על המילה תופין, יש בה הבטחה פחמימנית מתפצחת כזו. ומגדנים זו בכלל מילה שמריירת אותי קשות). לא, אני לא יכולה לבחור דבר אחד, רק אחד. אני חייבת גם וגם, לטעום מהכל, ובסוף הסיבוב נשארת עם עייפות ועם טעם לא מוגדר בפה. אני כבר לא מדברת על זה שזה לא הוגן כלפי התופינים, שכל אחד מהם ייחודי וראוי ליחס בהתאם (ולהקצבות ייחודיות מהממשלה?).

הכי גרוע: אולי זו שוב המחשבה הקמצנית הזו, כן, שיש אנרגיית כתיבה והיא מוגבלת, ושאם יש לי משהו להגיד, אז כדאי שאגיד אותו כאן ולא באוזנו של אדם בודד. או אגיד פעמיים ואמָצא חוזרת על עצמי. חוזרת על עצמי. (במילים אחרות, אני שוב/עדיין דשה בקונפליקט שבין האני הפרטי לבין האני הציבורי ? האם עלי להצטרף סופסוף למסדר שתקניות עם חיבור מהיר לאינטרנט ?) והקמצנות המילולית הזו, יאק. קמצנות היא תכונה נתעבת בעיני. (גם חוסר פירגון הוא סוג של קמצנות בעיני, וגם זו תכונה נתעבת). לתפוס את עצמי באקט של קמצנות, אוי לכלימה.

(והנענע מחלון המטבח מוסרת: אוי לכנימה!)

סופה במדבר: הפנים היו הפשטה

הערה קולינרית על משפחתולוגיה
היה לו יום הולדת. זה נעים לנסוע באוטו חם, כשסופת גשם בחוץ, ומישהו אחר נוהג. והאובך, הצפיפות שלו מכווצת את שדה הראייה, זה עוזר לי לרכז את המחשבות, לתמצת אותן.
בן שישים אתמול, אבא שלי. (איך אומר השיר? "בן שישים על פי הרוח אך בשאר המובנים הוא בן שתיים עשרה בקושי או בן שש שנים"?) ונסענו אליהם, אחי ומשפחתו ואני, ובאתי עם סירים בידיים, וישבנו יחד, והיינו משפחה רגילה שאוכלת צהריים בשבת כשבחוץ רוחות צולפות גשמים. ויותר משהם השתנו (והם השתנו הרבה מאז ילדותי), זו בעיקר אני שהשתניתי. בכל פעם שאני חוזרת לשם, הנימה הדקה הזו הופכת יותר צלולה, והיום היא בהירה. זהו. אני כבר לא כועסת.

הכנתי להם מרק בשני צבעים. יצא טעים, היה קל הכנה וענה על הדרישות הקפדניות.

(הם טבעוניים, המשפחה שלי, ואני אוכלת רק טחון לעת עתה).

[המתכון הבסיסי הוא של ימימה האלופה:

מרק בטטות
קולפים שתי בטטות ומחלקים לכמה חלקים. שני גזרים כנ"ל. שלוש שיני שום. מים זכים כדי כיסוי. תיבול: הרבה ג'ינג'ר טחון (למשקיענים, לא אני: ג'ינג'ר טרי חתוך לקוביות זעירות), מלח, קצת כמון, אגוז מוסקט. מרתיחים הכל ביחד בסיר עד שהכתומים מתרככים. ולבלנדר. פשוט וקל.

על הבסיס הזה עשיתי ווריאציה, ואני מניחה שכל ירקות השורש ועוד כמה מהשכונה יצלחו:

מרק ארטישוק ירושלמי ושומר
שני ארטישוקים ירושלמיים קלופים, שתי פקעות שומר (אני שונאת את הטעם והריח האניסיים של השומר, אבל בבישול הם נעלמים), מורידים להן פרוסה מצד השורש, מורידים את הגבעולים הירוקים, חוצים באמצע ומוציאים את הליבה ירוקת העלים, משאירים רק גלדים לבנים. שתי שיני שום. מלח. קצת פלפל לבן. מים כדי כיסוי. מרתיחים עד התרככות. מוסיפים חופן עלי בזיליקום, ולבלנדר.