(לא, לא בסלולר. דיבור פנימי)

אח שלי אומר שהוא עובר עכשיו טיפול רגשי. בניגוד לטיפולים הרוחניים המרובים שעבר עד כה.

שנים אחרי שטען שהוא כבר פתר את הבעיות עם הורינו. (הוא זה שאמר לי, לפני שנים, בשלב הכעסים שלי, "אנחנו בחרנו אותם. כנראה שהיה לנו צורך לגדול בתוך קושי").

פתאום הוא כועס. כעס חדש, נוצץ, כמעט אכזרי. והיות שהכעס הזה הסתתר כנראה שנים מאחורי מעטה של רוחניות-מקבלת-הכל-בשלווה, הכעס הזה מתפרץ, ככה פתאום בגיל שלושים. בחתונה שלו עלו שבעה אנשים לברך את שבע הברכות: אח של הכלה, אבא של הכלה, אבא של החתן, חברה של הכלה, סבתא של הכלה, עוד אח של הכלה, אמא של הכלה. טוב, אל תתפסו אותי במילה, בכל אופן התוצאה הסופית היתה שכל משפחתה של הכלה, וגם חברה או שתיים, זכו לברך. לאמא שלי, אמא של החתן, לא קראו לברך. בהתחלה כשקראו לאבא שלי, חשבתי שרק הגברים נקראים לייצג את ההורים. אבל אז קראו לאמא שלה, ואז נגמרו הברכות, וידעתי שנוסד כאן עלבון מהסוג שאמא שלי לא תשכח לעולם.

היא כמובן נפגעה עד עמקי נשמתה, ואני מצאתי את עצמי מנסה לסנגר עליו, לאו דווקא כי אני מבינה את המעשה, אלא כיוון שנפגעה כל כך. אמרתי לה, אולי הוא פשוט לא חשב שתרצי, את הרי לא אוהבת ומעריכה טקסים. זה נכון. מצד שני, מאוד חשוב לה מה יגידו, ולמרות שרוב הנוכחים בחתונה היו מהשבט של הכלה, בכל זאת, קבל עם ועדה וכמה בני משפחה מהצד שלנו, זו היתה סטירה. וכמו שהיא אומרת את זה: אם שכחו אותי, זה מעליב שלא זכרו, ואם זכרו ולא הזמינו, גם זה מעליב. ואמא שלי אלופה בלהיעלב ממילא.

חלק מתחושת הריחוק בחתונה היתה גם זו שלא כולם הספיקו לגשת לברך את החתן ואת הכלה אחרי החופה, והם נעלמו להם לשעה מאוד ארוכה בחדר הייחוד, וכך, בעצם, פרט לזווית טובה בחופה, כמה דקות נוכחות בשולחן, לקראת סוף האירוע, וריקוד קטן בסוף עם אמא שלי שנעתרה לאחי שהבין במאוחר שנפגעה מאוד, כמעט שלא ראינו את החתן ואת הכלה. (אני? לא נפגעתי, כי לא חשבתי שמשהו מזה מכוון נגדי. זה כן כאב לי מאוד, כי זה המחיש עד כמה רחוקים אנחנו, כה רחוקים שהוא לא חש בחסרוני)

הוא עושה לה את זה מאז כל הזמן. כל הג'יפה של האי פונקציונליות של התא המשפחתי נפתחת פתאום מחדש, והנתזים מגיעים עד אלי. פתאום אני מוצאת את עצמי כועסת עליו. מה אתה כל כך כועס עליהם, הכעס צריך להיות נכס פרטי שלי. הרי הוא היה בן התפנוקים, אני זוכרת אותו מצוין, בחדר המשפחה (אירוני שהיה לנו חדר שנקרא ככה, אבל זה פשוט היה חדר טלוויזיה שנועד לכך שלא נהרוס את הספות היפות בסלון) יושב עליה, שעות, מול העיניים שלי ומתלטף איתה, עם אמא שלי.

[(היא, בטלפון, לפני כמה ימים, כשאני שואלת אותה, אומרת להגנתה: את לא היית כזאת ילדה, את לא רצית ליטופים. אני: עד שהוא נולד רציתי? את מכירה ילד שלא רוצה ליטופים מההורים שלו? זו היתה מלחמה על תשומת הלב מהרגע שהוא נולד, הוא ניצח, את נתת לו לנצח, ואני וויתרתי ונסוגתי לעולם הפרטי שלי. שיחקתי את זו שלא רוצה ולא צריכה, ואת, בתור האדם הבוגר בין שנינו, היית צריכה להבין את זה. אבל היה לך יותר נוח לנהל את זה ככה, שאין מריבות על תשומת הלב). ואת השיחה הזו, איתה, עשיתי בשבוע שעבר. חלקים ממנה כבר היו על השולחן קודם, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהודיתי בפניה שנזקקתי לה אז, בגיל חמש, ושש, ושמונה. שאני זוכרת גם היום כמה רציתי, אני אומרת לה עכשיו בטלפון בקול חנוק מדמעות. כמהתי כולי, ולא ידעתי איך לבקש].





(ועד לפני זמן לא רב לא ידעתי איך לבקש. כמה שנים פחדתי להחזיק ולחבק, ותמיד היה בי הרעב האינסופי הזה למגע של גוף בגוף. בדרך כלל היה לי בנזוג, שגררתי אותו למערת החיבוקים האינסופיים האפלולית שלי. במיטה, עירומים, אני יכולה עוד ועוד. אפילו אין לזה קשר לסקס, למרות שאלוהים יודע שהיו כמה פעמים בחיי, שרציתי את החיבוק הזה, ומצאתי את עצמי במיטה עם גבר שנדמה היה לו שאני רוצה סקס. וזה לא עשה לי טוב, לא עשה טוב בכלל.)

ואני חוזרת לכעס ולאמא שלי. אני קיבלתי תשומת לב כשהצטיינתי, ועשיתי די הרבה כדי לא להצטיין. הייתי שילוב בלתי פתיר למורים של ילדה חכמה ומופרעת, והיו שנים שהמנהל הכיר אותי ממש מצוין, והערות ביומן היו לי יותר מרשימות שיעורי בית, ואחר כך נכנעתי, הפסקתי להילחם, עברתי לקרוא הרבה ולדבר מעט. ולגבי תשומת הלב - את המכות אני קיבלתי, לרוב, כי "אַת הגדולה ואת צריכה ללמוד לא לריב איתו". אותו לא העבירו בתי ספר, אלא הסיעו כל בוקר, כדי שיישמר לו רצף של חברה וחברים, גם כשעברנו דירות. הפיקו כמה לקחים מהטעויות שעשו איתי, מאוחר מדי בשבילי. (והנה, סלחתי סלחתי, אבל כמה טוב אני עוד זוכרת את החרוזים בחשבוניה הזו, כל חרוז וחרוז)

העובדה שהוא מגדל ילד הציפה את כל זה. פתאום הוא לא מבין איך אפשר לגדל ילדים שלא מתוך קשב מוחלט. והוא כועס. ופוגע בהם, במין רשלנות לא מכוונת כזו, לא בהתמודדות ישירה. וכל רצף אי ההבנות, שאמורות לשכוך אי שם בשנים, מתנפח מחדש אל קוויו.

אני לא רוצה להיסחף פנימה בחזרה, אבל כשאני מנסה להבין מאמא שלי על מה כועס (מי שאני קוראת לו ביני לביני) ילד התפנוקים שלה, אני מוצאת את גוויותיהם הדהות של כעסים ישנים צפות לעברי מקרקעיות סחוֹפֶת ההשכחה, מחדדות כמה נקודות הבנה, שלא דלקו קודם בבהירות מלאה.

יש איזו מידה של פסיכוזה בתא המשפחתי, אפילו הנורמלי, אבל שלנו מעולם לא היה נורמלי. אמא שלי שצמחה מתוך הצלקת של הורים ניצולי שואה, משפחה אכולה, הורים שכמעט לא זוכרים את הוריהם, זוכרים רק שגדלו פרא ביערות. אוסף חרדות, לא משפחה. עם בוז לחגים ולטקסים ולשאר הדבקים השפויים שמחזיקים משפחה. הדרך שבה זה מקרין עלינו, דרך מסננת של אבא שגדל במשפחה מתפקדת פלוס, אבל מצד שני, לא הוא גידל אותנו, הוא היה עסוק בעבודה שלו. זו היתה היא שהאכילה, ורחצה, והלבישה, והאכילה, ופינקה, וצעקה, והענישה, והיכתה. הוא קיבל, כמו רוב האבות בני זמנו, כמה שעות איכות בשבוע, בעת ההשכבה לישון. אמא שלי הכי אהבה לקרוא. אחי ואני רבנו על כל מילימטר ממנה, ורוב הזמן פשוט הפרענו לה לקרוא.

[בני הזוג שלי תמיד לקחו אותי איתם, לארוחות המשפחתיות. ואני לא מרגישה בהן מרוחקת רק בגלל ההשתייכות, אני זרה בהן כי אני גם תמיד קצת זרה למושג, לאווירה. (ארוחות משפחתיות – הכרתי מהשכנים הדתיים שסבתא שלי שלחה אותי אליהם ל"קידוש", ארוחות אצל סבא וסבתא, ומארוחות החג בקיבוץ, אבל זה היה אחרת. ובגיל מאוחר יותר, גם במשפחה שלי הבינו שזו הדרך היחידה לאסוף אותנו, ומדי פעם מארגנים איזו ארוחה כזו, סימולקרה מאומצת לדבר האמיתי)]

ואני חושבת על אחי, דור שלישי, וברור לי שיש לו הזכות לכעסים משלו, הרי אין לי בלעדיות על הסבל במשפחה, וגם ההורים שלי, אני חושבת, מנסים בדרכם לתקן ולפצות, וחושבת שאולי אחייני המקסים, הדור הרביעי, הוא סוף שושלת הצחיחות הרגשית, במיוחד בעזרת אמו, זוגתו של אחי, שבאה ממשפחה מהסוג החם. גם הנתינה המקסימלית שאופיינית להורים עכשוויים, הילד שכל הזמן על הידיים, שמקשיבים לו בכל רגע, שמחשבים, בבחינת מובן מאליו, את טובתו לפני טובתם, אולי הקומפנסציה הזו היא בעצם המקום בו נעצר החסר. גם על סימנים של יתר ניתן לאמר סימנים, אבל המרירות שיישאו ממנה הילדים תהיה שונה לגמרי. (אם בכלל. ומצד שני, ילדים נדונו לכעוס על הוריהם, לא?)





ואז אני שוכבת במיטה ואומרת לעצמי, אולי נדמה לך שהאחיין שלך הוא הדור הרביעי היחיד.

ואולי הילדים שאת לא רוצה הם דור רביעי לא פחות. הדור שלא יהיה, הדור שלא מצליחים אפילו לדמיין שהוא אפשרי.