שלשום בלילה חתכתי את ארצות הברית. את שיקגו ומינאפוליס בקלות, אבל כשהיד שלי הגיעה לבוסטון, היא עצרה. אני מכירה אנשים בבוסטון. הורדתי בכל אופן. אחר כך הורדתי גם את סן פרנסיסקו ואת לוס אנג'לס. לא היה לי לב להוריד את פלורידה, כי פעם גרתי בה. סך כל הנזק שעשיתי עד כה גדול יותר ממה שעשו ביחד כל המלחמות הגדולות.

אבל רגע, בעצם אין לכם מושג.
הוזמנתי להשתתף בתערוכה הראשונה שלי מחוץ לבית הספר. (יהה!)
כנראה שרק גלריה מחוץ לתל אביב יכולה לחשוב על רעיון נחמד כמו לפנות לבוגרים טריים של בתי ספר לאמנות ולבקש מהם לשלוח הצעות לתערוכה, כלומר, שאיזה אוצר יעלה על דעתו את הרעיון המופרך של הושטת יד לאמנים בתחילת דרכם. זה משמח אותי. היה מי שעיקם את האף ואמר שזו לא גלריה נחשבת, ולא בתל אביב, לי ממש לא אכפת. זו התחלה, וזו התחלה שמתחשבת באופן ראוי להערכה באנשים כמוני, שקשה להם לדחוף את עצמם כשצריך. ומובן שצריך.

חותכת אני וחותכת, הים לא יחדל מנהום. הדדליין ב 12/3, והפתיחה ב 1/4, הזמנה בוא תבוא, וגם פרטים על העבודה עצמה.



זו אמורה היתה להיות העבודה של הפוסט הקודם, אבל יצא דחוס מדי, הצירוף של הטקסט איתה.

ביום שני שוטטתי עם עמי בדרום תל אביב. גילינו משהו מעניין וחיפשנו מישהו מוותיקי האיזור כדי לשאול לפישרו. נכנסנו לחנות אבגד, כי בעל הבית, נאמר לנו, יושב שם כבר די הרבה שנים. והוא אכן ידע במה מדובר, אבל בשבילי כבר היה מאוחר מדי. נדבקתי.

לפני כמה שנים היה לי התקף חרוזיטיס ששכך והותיר אחריו שתי קופסאות גדולות מלאות חרוזים. נכנסנו על תקן "אנחנו רק שאלה", אבל איכשהוא מצאתי את עצמי פתאום עומדת בתור וקונה דברים. בדיוק מה שקורה לי בחנויות ספרים מוזלים, קצב ליבי מואץ, אני מתחילה להזיע קלות מהתרגשות, ומאבדת שליטה על הארנק.

דמיינו לעצמכם סופרמרקט בו במקום מוצרי מזון יש אלפי חרוזים, קריסטלים, אבנים, חוטים, סוגרים, חוליות, תליונים, ומיני בוקי סריקי שמצהילים את הלב, לפחות את זה שלי. בגלגול קודם הייתי כנראה עורב לקחן, ידי נשלחת מאליה אל הנוצץ-נוצץ, עיני נדלקות בתאווה, והריאות מתרחבות כדי לשאוף את הניחוח המשכר של דבק ואבק. כשהייתי בארצות הברית יכולתי לבלות בהן ימים שלמים, החנויות שם ענקיות ומדהימות. גם כיום, אני חושבת שיכולתי לצאת לנופש מספק לחלוטין, המבוסס רק על שיטוט בין מייקלס לפרל.

צפוף באבגד. נשים בכל הגילאים משוטטות בין המדפים, כולן חברות בכת הסודית של בתיה עוזיאל.

(אמרתי לג' שחנויות מלאכת יד הן יופי של מקום לפיקאפ, מבחינת היחס המספרי בין שני המינים, מצד שני, אני מרחמת על הזכר הממוצע שייקלע לשם וינסה להיראות שייך, ראיתי את עמי מביט בכל הפעלתנות הזו וממלמל לעצמו בבעתה, אתן באמת לגמרי שונות מאיתנו), בשנים האחרונות פורחת מחדש מלאכת היד, וזה משמח, כי החנויות גדלות ומתפתחות ומלאות בכל טוב הארץ (סין, בדרך כלל). אני משוטטת ומתאפקת בכל כוחי לא לקחת אחד מכל סוג. לא זולים, הצעצועים האלה. אם תשאלוני, מהו האושר, אענה לכם, האושר הוא להינעל בחנות מהסוג הזה לסופשבוע!
(אחר כך גיליתי את נקודה, חנות חרוזי זכוכית מעוצבים, וגם לשם חזרתי כדי לשפוך סכום יפה על חרוזי זכוכית אלוהיים).

[היה יום של מציאות. לכשהתרעבנו, הלכנו בעקבות האף. בדרך יפו 56 מצאנו את מסעדת הפועלים הקטנה של שרה קנריק, שבחיים לא ראיתי מישהי מעמיסה צלחות כמוה. אוכל פשוט, אורז וסופריטו וגיבץ' וקציצות פראסה ועוף וקציצות בתבשיל ירקות, הכל בטעם ביתי (לא הבית שלי, לצערי). שרה מבשלת הכל בעצמה יומיום, ואחר כך עומדת בחנות ומגישה, והיא נחמדה וידידותית במיוחד, ואם רוצים לטעום קצת מכל סיר היא נותנת בשמחה, בנדיבות ובאהבה מעוררות הקנאה של מישהי שנהנית ממה שהיא עושה.]

אי לכך, הידיים שלי עמוסות עבודה: כשהן מתעייפות מן החיתוך אני לוקחת אותן להשחיל קצת חרוזים. עבודה מרגיעה מאוד, השחלת חרוזים. התמסרות מוחלטת לשאלות מינימליות של צבע ושל צורה. הקריסטל הצ'כי מחכה לרגע בו ינוח עליו מבטה הישיר של השמש, ומיד מצית סביבו שלל פריזמות מלוכסנות ויפות. אני לא יודעת למה המראה של אור שנשבר לסך צבעיו נעים ומרגיע כל כך, ואיך הקשת בענן ומה שמעבר לה קשורים לזה, אבל אני יכולה לעמוד ככה שעות ולבהות בזהרוריו מרצדים סביבי.

(בקיצור: אם אתם מחברי הקרובים, ויש לכם חלון שפוגש שמש ישירה, כנראה שבקרוב יהיה לכם מה לתלות עליו)