(חלום מוזר על מרכבה עשויה ג'לי ורכּב שטני מנסים לדרוס אותי. מעובד מצילום גשם על שמשה קדמית)

(יש לי חרדות איומות בימים האחרונים. אני כאן בזכות האינרציה. אני כבר חודש בפורפליי חסר אורגזמות עם המקום הזה, משפשפת, משפשפת, משפשפת, וכלום. מילים שדופות, מילים מצוצות עד הלשד, עייפות, מלים טרמינליות, מילים כמוני, נטולות סקס אפיל, מילים עקומות, תלויות באלכסון, מילים ישרות מדי, מילים שהבפנים שלהן נהפך החוצה, מילים שיש להן שלושה חודשים לחיות, מילים מעויפות. קראתי מישהי שהיא אני ביקום מקביל, אני שלא התדלל במאסה של עצמו שתפסה תאוצה. היא טובה ממני. אני כל כך לא, לידה)

נחמות קטנוניות, דחוקות בעמידה על קיר מלוכלך של שירותים: עיניים. ידיים. אף. לשון. שפתיים. לא הסנטר.

מעל השלווה הרכה שעוטפת בעדינות, השלווה שהיא הנס שקיים באמת, ויש לגעת בה כבמחרוזת תפילה, לפחות שלושים פעמים ביום. עודך שם? להחליק חרוז עגלולי פוֹעם אחד קדימה בהנאה אל-חשבונאית, מעל המים העומדים של שלוותי לפזר חששות בנפה כבירה, עד שתלולית געשית מצטמחת משטח הפנים. ומעליה, להדק שכבות עיבוי של שלווה מדומה. כמה מתאימה לי גיבנת. זו האחרונה מתנפצת אל הרצפה למשמע פעמון רחוק מהדהד מתוך מגדל הרוס, עטור חזזיות, בכנסיית האבן הכתמתמה שראשה בעננים.

אולי האור שהיה גנוז כל הזמן הזה. אולי האור שמבליח פעם בירח סגול ומשחיר בחזרה.

אני החיה הדוליטלית דחופומשוך, ראש המערב שואף את המים המתוקים ונרגע. ראש המזרח - - -

מוטב ארוצץ את הראש הזה. כל חדש שיש במזרח, מתפורר לאיטו. רקב חיצוני מאיים להדביק את זה הפנימי, ייפגשו באמצע וילחצו ידיים, כאותם פועלים שחפרו מנהרה זה מול זה אל בטן האדמה. חלק ממני יהלך בסין, ראשי באדמה, רגליי מדוושות באוויר, בין פנסי נייר אדומים.
אולי לא להשמיד. לשלֵחַ, לך, חיה את החיים האחרים שנועדו לי.
אולי גזורה לי השהייה בתוך צללי כפילות, אחוש בהם חולפים דרך עורי המידקק, עולמות תאומים, הבזקי זיכרון, אני אחרת, ועם זאת, דומה כל כך.

[לפני כמה ימים, בדרך לחיפה, הוא שוב מתחיל עם זה ברדיו, והנה מבצבץ ובא. דמות אהובתו מתערפלת מפני דמות אהבתי, ואני נשקפת במראה הפנורמית, שכאחיותיה הגדולות, כבר שנים אינה עוסקת בחנופה, ובכל אופן אני מישירה אליה מבט, שפתיי נעות עם המילים, בזוויותיהן מאותת חיוך, סודי, מרומז, חיוך בלתי ייאמן, חיוך לרגעים:
יש לנו אהבה.
היית מאמינה
אחרי כל המדבר הזה?]