(או: קסם בחיי היומיום)

יש להם קצב מסוים, לחרוזים, כשאני משחילה אותם. לא מדובר בבחירה אקראית, אלא באיזון זהיר. הצללית מזכירה לי את הקטע המופלא של פס הקול ב"פנטזיה", כשהתוודעתי לראשונה לביטוי הגרפי של צליל, שנראה כמו וואזה גבוהה ומרובת חמוקים.

כאן, משמאל, בצל, אפשר לראות את תצורת הפסקול

אני משחילה אותם מתוך מחשבה על הקצב הזה, שבו הצבעים, והגדלים, והמרחקים, צריכים להתאים. קצת כמו שיר.



תקריב של בתים מתוך השיר


תליתי לוכד שמש אחד בבוקר בחלון, ופרח מזכרוני. אחר הצהריים הייתי במטבח, ואשל קרא לי: בואי בואי! מה קרה, שאלתי. השמש הגיעה לחלון, ענה. באתי ומצאתי חדר מנומש בצהלולי השמש.

אפילו המודם הקשיש של בזק זכה למנת הפריזמה שלו


קשה לצלם אותם, השמש מתנהגת כעריקה לכל דבר. כשהיא ישירה עליהם, הם מסנוורים את החיישן, וכשהיא לא, חלק מקסמם אובד. צילמתי אותם תלויים בחוץ, ואז צילמתי את הקסם שהם עושים בבית, למרות שלא באמת ניתן לחוות אותו דרך התצלומים הסטטיים, כשכל צבעי הקשת מרצדים בעליצות על הקירות ועלינו. וצילמתי גם תקריבים, במיוחד דרך חלון מאובק, וכל התמונות מעובדות רק במובן של חיתוך וקונטרסט, מעבר לזה לא נגעתי.

(זה פוסט נלהב: המון תמונות. ואף מילה על המינידרמה שהתחוללה בתגובות לפוסט הקודם. אני עדיין מעכלת. חותכת, אבל בפחות חשק. אוף)



אני, מנסה לייצב את הוד מעלתו לצילום.



אשל - הציץ ונפגש

וככה זה נראה אחרי שאני אורזת אותו למתנה (את לוכד השמש, לא את אשל)

עדכון: בעולם מושלם הייתי מחלקת אותם בשמחה לכל דורשת ודורש, אבל היות שיש פה איזה עניין פיננסי של עלות החומרים, שאינה טריוויאלית, אפשר לקנות אותם ממני. כתבו אלי למייל.
רק תצייצו, ויש לכם אחד. (או שניים, או שלושה. מתנה נהדרת, לא?) :)

עדכונון נוסף: כן, אני יכולה גם לשלוח לחו"ל (אפשר לשלם בפיי-פאל).