שבוע חפוז. היה תכנון זמן זהיר ומדוקדק, והוא נחרב כליל כשהוזעקתי לסעוד חבר בבית חולים ירושלמי, בהתראה של כמה שעות. הוא לא הרשה לי מעולם לכתוב עליו בבלוג  (אבל: החלמה מהירה, אתה שומע?!), לכן כל הטקסט הפנימי שייצר בית החולים הועבר למגירת השכחה, וכבר מתפוגג והולך.

לוכדי שמש לא הספקתי לשזור (הסליחה עם כל המזמינים. אם דחוף לכם, אנא הודיעו לי ואקדמכם לראש התור. אם לא, המשלוח יתעכב בכמה ימים, לא יותר), את המפה גמרתי לחתוך ברגע האחרון ממש, עם יבֶּלת-כותבים ענקית באצבע האמה הימנית, מפאת חספוס הסכין, וגב שחוליותיו מעוכות היטב זו אל זו (היה דדליין קודם, ולמרבה המזל הוא נדחה להיום, אחרת הייתי מוצאת עצמי חותכת יממות רצופות).
היום, בכפר וורדים, מסרתי את העבודה לאוֹצרוֹת (פרטים והזמנה, בפוסט הבא).

יער הארובות המכושף של מפרץ חיפה, בצד של נשר.

בכביש החוף, בצהריים, פספסנו את הפניה למחלף זכרון, לכן נסענו לכפר וורדים דרך העיר התחתית של חיפה. הדרך השתנתה כליל. תם עידן שווארמה חאזן ובמבינו והמאפיה המעפנה שעל אם הדרך, במקומם מחלפי אספלט יעילים ומהירים שחותכים את העיר בסכין חמאה, ורק מִקטָע קצר בדרך ההסתדרות נשאר לסמן שהיה פה עבר זכור במעורפל (והנה תיאור צד שני של אחד מאותם ערבים בהם לבשתי אישיות של מישהי אחרת, בחסות האלכוהול, ויצאתי לציד. ספורט הומני למחצה - זה לא שידעתי אז מה לעשות עם הבשר. זה קרה לפני עשרים שנה, והבניין בו היה הפאב של אנטוני השתבץ היום להפליא באותה פיסה זעירה ומזוהה של עבר).

שלוש פרוסות רוחב יש בחיפה. בביקורֵי משפחה ספורדיים משך השנים הספקתי לכאוב את הכרמל משתנה לאיטו. הפרוסה האמצעית, הדר, ממנה נעדרתי מאז עזבתי, אני מעדיפה להשאיר אותה קטנה ודחוסה וצבעונית ואפרורית ומיוזעת כפי שהיא מאוחסנת בראש. המסע הנוכחי בפרוסה השלישית, דרך נוֹפי ילדוּת ששינוּ פניהם, דִגדג באחורי הצוואר, הכרה והזרה מתאבכות בין פסי זכרון צרים.

לפעמים כשעוברת באיילון רכבת וצופרת במרחק, נדמה לרגע שאני בחיפה, מקשיבה לשפת הספינות.

בדרך חזרה עברנו גם על פני הבית בו חייתי עם האיש שהיה אהובי משך שמונה שנים. (גם אותו, בעצם, כבר איני מכירה). הֶרגל הִפנה את המבט, בלתי נמנע, אל מקום החניה הקבוע שלו, והבחנתי שהוא עבר (למעשה: הם עברו) ממכונית קומפקטית אל מכונית משפחתית גדולה.