אני לא תופסת. איך הוא עשה לי דבר כזה, איך? יהודה איש קריות. בוגד נאלח. לעולם לא אסלח, לעולם. ואני חשבתי, שאכפת לו ממני. אז חשבתי. נתתי בו אמון עיוור! אני בטחתי באיש הזה, בטחתי בו, ואיך גמל על הבטחון הזה. והסתבר לי במקרה, במקרה! כשהוא התקשר לשאול אם לקנות לי את הכירבולית שרציתי מזמן (מזימה כזו זממתי, לקנות כירבולית, לעשות בה חתך בצורת צלב באמצע, להפוך אותה לפונצ'ו), וככה זה התגלה לי. המנוול! נסע לאיקאה בלעדי!

דוגמן הבית המבריזן מדגמן פונצ'ו יוקרתי מתוצרת זוש, 35 ₪ ודקה עבודה.

[כעת משנגמרה עונת הבחינות, אני רק עובדת, יש קצת פנאי לנשום, הגיע הזמן לפרוייקט קטן:
ציורים במקום קיטורים. בהשראה פוחזת, (לפני שאתחרט על היומרה) של גליון פברואר המוצלח והמומלץ של סטודיו, שעוסק בשילובים בין ספרות לבין אמנות.
אז יהיה כאן שבוע של קצרים עם ציורים, משרבוטים ועד ציורים ממש, העיקר שטרי כל יום, יומיום בלי תירוצים (או שיהיו ממש משכנעים). ככה, כדי לחזור לשגרת ציור. היום עדיין תצלומים, כוחותינו טרם נערכו לקרב]

להכות בברזל בעודו חם.
על המכֶה להיות קר לגמרי,
צונן כקציץ בשר של מתדלק
שאוטובוס גדול חנה מול חלונו
בשתיים עשרה בצהריים בדיוק.

המכָה עצמה, כתנועה שאינה
ניתנת לעצירה, בחטף
הבלתי נסבל שבין עפעופים
(בו מתאיין העולם כפי שאנו
מכירים אותו אל
נקודת מגוז ואז
מפוצץ עצמו חזרה)

ברזל, אמרת?
ברזל נשאר ברזל,
עתיד אפשרי סתום,
בלתי שקיף, עד
שיונח במזוודה.

התצלום מהבאנר החדש: פרט מכוס זכוכית של קידוש, בסוכות, אצל אחי על הגג.


(מלמולים תת הכרתיים: את קרובה, מרחק של מה בכך, על המפה בקו אווירי מדובר במילימטרים,
אצבע מורה נוגעת באצבע קרירה. אבל כאן אין אוויר, התְקַוְקַוְתִי ממצח עד עקב).
ובמקום ההוא שר הבשר את ששר העץ לפנס החשמל המתכתי, הצפוד :
רק
עוד
רגע.


אותה כוס, (חלק אחר), גישה כל כך שונה.

[תל אביב היא רומא בכל מקום בו חתול שחור משתרע על גדר (את יודעת שרציתי להגיד יותר)]