צילמתי השבוע את אריאלה בין הפרגים בגינת ביתי. אני מרגישה מדויקת יותר, מהבחינה הצילומית, לעומת השנה שעברה. היא שאלה אותי בתמהון אחרי כמה תקתוקים, (כשהכרזתי שבג'יפ שעבר שאגו בחורים כי נגמר): "מה, זהו?"

[פסקא שאפשר לדלג עליה: החרוזים תפסו את תשומת הלב הכמעט מלאה שלי, ולכן אני כאן לסירוגין. הצלחתי לצמצם קצת בעלויות (הם יקרים, הממזרים הקטנים. אלה חרוזי קריסטל סווארובסקי, זכוכית עבודת יד, סתם זכוכית, אבנים חצי יקרות) ואני ממש מרוויחה עשרים שקלקלים לכל לוכד שמש שאני מוכרת, עכשיו אני צריכה למצוא איך להעלות את הרווח למשהו סביר, נגיד, ארבעים. אני עובדת על כל אחד לפחות שעה, היות שהם שונים. כל חרוז מושחל תוך מדידה, האם הוא מתאים לזה שלפניו? ולתמונה הכללית? ויש שינויים ופסילות והרבה אילתור, אבל אילתור מדויק, לא מתפשר. ארבעים שקלקלים רווח נראים לי סבירים תמורת שעת עבודה פלוס ערך מוסף אומנותי (במובן של craft  )]

ההיענות המפתיעה (טוב, לא מפתיעה. הנה משהו שאני לא בושה להצהיר עליו בריש גלי, למרות שאני עשיתי: הם יפים!) יצרה מצב משונה, בו אחרי שנים ארוכות של נוהל משחק מקדים להתקרבות רשת-חיים שהיה נוקשה, ארוך, טרחני, וזהיר, לפתע פתאום אני פוגשת אנשים במרחק שיחת טלפון אחת, בלי הכנות מייגעות, ככה, בום. ולא אחד או שניים, אלא כמה וכמה, ולא זרים מוחלטים, אלא זרות חלקית, חד צדדית מטבעה.

שהרי אלה אנשים שקוראים "אותי". ואני דמות, ובשר ודם שכותבת דמות, ובשר ודם פוגשת מישהו שקורא את הדמות שהיא כותבת, וכן הלאה. האנשים הללו מכירים חלק מסוים ממני באורח די אינטימי, כך שמבוכה רבתי בהחלט טבעית, אבל באופן מפתיע, התמודדתי יפה רוב הזמן (שזה אומר: נדמה לי שבדרך כלל לא שמו לב עד כמה נבוכתי), בעיקר, אני חושבת, משום שהצד השני מכיר אותי מספיק, מקריאה, כדי לדעת שזה קשה, ובהחלט הרגשתי שמנסים להקל עלי.

הדרקונית כתבה בתגובות לפוסט הקודם, על המפה, שהחלק האחורי נראה לה יותר "זושי".
ביקשתי ממנה להסביר מה היא תופסת כמהות הזושית. בתמהון קל הקשבתי לה מסבירה, מנסה להשוות אותי אל הדבר שהיא מתארת. המהות הזושית. המהות הזושית? יש דבר כזה? דבר מגובש ומזוהה? (וקצת זה עושה לי דז'ה וו לשאלות מסגנון "זהות בדויה מול דמות בדויה" שהיה נדמה לי שנגוזו מתחום ענייני, מוות טבעי אי שם בסוף 2004)

פרויקט האירוח של רחם פרגיה נתן לי השראה לשאלת המהות של בת דמותי הוירטואלית.

מעניין אותי לנסות להבין, אם באמת יש דבר כזה, ואיך נתפסת המהות הזושית, (המניע הוא סקרנות נרקיסיסטית, כמובן, אבל זו עדיין סקרנות. וגם קצת לחם ושעשועים, אולי). זה נראה לי גם אמצעי לימוד מעניין, כי הוא מתאר מבחוץ, במקום מבפנים (והרי רעב לא קטן הוא, הרצון להיחלץ מהקונכיה ולראות קצת מבחוץ פנימה, במקום להיפך).

מחקה/מאלתר חייב להביט היטב במושא כדי לדווח עליו. מובן שיש דרכים רבות לכתוב את "זו ש" (אני מתכוונת לתאגיד זוש, לא לרשת החנויות, כמובן), חלקן בגדר פרודיות פרועות, חלקן תחמאנה לי (אני מקווה (?) נגיד), מהמרושעות במיוחד כנראה איעלב, בכל אופן, ברור לי שמי שמבקשת שיציבו מולה מראה צריכה לקחת בחשבון שהיא לאו דווקא חייבת לאהוב את מה שיופיע.

ובכל זאת, אני מכריזה בזאת על תחרות כתיבת הפוסט הזושי. ההצעה הזוכה תוצג בבלוג כפוסט, עם קרדיט לכותב/ת כמובן, בצירוף התמונה הזו (כשהסתיים הסשן הקצר, בעוד אריאלה מתרוממת להימתח ולמסור לי את השיפון הכהה, התמונה הופיעה פתאום. הבחנתי כיוון שהבטתי, מרותקת, בהתאבכויות הווסארליות של השיפון. אמרתי לה: אל תזוזי).

וגם: כותבת, או כותב, הפוסט הזוכה, יקבלו לוכד שמש כפרס!

את הפוסט המוצע נא הציבו כאן, בתגובות לפוסט הזה. אתם, הקוראים, מוזמנים להצביע למי שהתגובה שלו הכי תיראה לכם כ"פוסט זוש אופייני". ההצעה הזוכה תיבחר על ידיכם, בתגובות, על ידי תגובה משורשרת להצעה שאתם תומכים בה (בתקווה שתהיה לפחות אחת כזו :) , תגובות הצבעה של ללא-שמים לא תחושבנה. מסגרת הזמן: עד יום חמישי בבוקר).
נון בית: בלוגרים יכולים לכתוב את הפוסט אצלם וללנקק לכאן, אם זה יותר נוח.