(או: המשגל הנסוג של ההחלטות הגדולות)

יראה, כתבתי, ולא פוביה, שכן יש איזה מימד דתי לפחד הזה, לתחושתי.
דף. לבן. בכתיבה הוא נוכח פחות. אני פותחת דף חדש בפנקס, או דף חדש בוורד, ואיני פוחדת ממנו, מריקנותו, מהמרוּת שהוא מטיל על עתידים אפשריים. המילים תבואנה, אני יודעת. רעות או טובות, הגעתן צפויה.

בציור, לעומת זאת, יש בי יראת קודש מפני הלבן הזה. ולא משנה עד כמה מגובש בראשי הדבר שברצוני להניח, מבחינת הקומפוזיציה, הצבעים, האווירה. עדיין, מול הדף, הקנווס הלבן, אני נתקפת פיק ברכיים קל, כמו עם מישהו שמאוהבים בו קשות, ופתאום נהיה מסובך כל כך להגיד דברים כפשוטם, הדיבור חורק במחאה מכנית-שמנונית, הטון מעושה, משהו בלתי טבעי נמהל בכל ההתנהלות.

אתם וודאי מכירים את זה, שכשלא אכפת ממישהו, אפשר להיות עצמך מאוד בקלות, אבל ברגע שמאוהבים בו נוראות, משתלטת הצגה של "אני" כפוי, לא מתוך בחירה, אלא עולה ממעמקי ההוויה "אני" בלתי טבעי לחלוטין, שמיהו ומהו בכלל, והאירוניה היא כמובן שזה "אני" שנואש להרשים, אבל הוא לגמרי מזעזע. מרגישים אותו בשרירי הפנים, אחר כך. את המאומצוּת של המימיקה הבלתי נינוחה.

כך אני חשה מול הקנווס הריק. בקצה כל משיכת מכחול (סתם ביטוי, אני בעיקר מציירת בידיים) יושב מבקר קטן עם נרגילה, בעיניו משתקפות מאות של ציור, בידיו אוחז קטלוג של סך האמנים שאני אוהבת ומעריכה במיוחד, והוא מצקצק בחמלה לעומתי, למה לך, ילדונת, למה לך, הפער כה גדול בין איך שזה נראה אצלך בראש לבין איך שיתקבל מרגע שטיפת הצבע הראשונה נגעה בקנווס. (למעשה הוא בדרך כלל רק עושה את סימני השפתיים האילמים שפירושם "את לא ראויה") . (ואולי זו הסיבה שיותר קל לי עם צילום, שבו לא מתחילים עם דף ריק, אלא להיפך, מתוך המלאוּת, או בשירבוטי העט שלי, שיש בהם משהו בלתי מכוון ולכן בלתי מחייב)

ולעתים כה נדירות אני מצליחה להישיר מבט ולהגיד, עוף מפה, תן ליהנות. ורק אז אני מצליחה לצייר.

זו הדינמיקה העיקרית כשמעורבים קנווס, צבעים, ומכחולים (הגם שאני די מחרימה את האחרונים, כאמור). סביר שיש לזה קשר הדוק אל הילדות שלי, אל בקרים בהם נכנסתי, אפופת שינה, בפיג'מה, אל המטבח, שכוסות עם שאריות אלכוהול עמדו בו על השיש הוורדרד, וריח דק של צבע ריחף באוויר.

כן, פאפא זוש נהג לצייר בלילות. הוא לא היה שתיין, סתם התחמם קצת בעזרת כוס או שתיים, (או בעזרת הדימוי העצמי שהן העניקו לו). לפעמים נדמה לי שהוא סבל מכך שאינו סובל מספיק, שהסבל שלו היה הסבל הבורגני של דאגות פרנסת משפחה מול לקוחות שאינם ממהרים לשלם, סבֶל בלתי רומנטי בעליל. (אדריכל, צייר, כותב וממציא, פאפא זוש. התפרנס מהסעיף הראשון, כיום עוסק בעיקר באחרון) אולי כדאי גם לי לנקוט באמצעי שחרור כימיים אלה ואחרים, כדי להתנער ביתר הצלחה מן ההיסטוריה האישית (איזה דפק, הא? אפילו להתמסטל לפני הציור זה ללכת בעקבותיו, מה כבר נשאר?)

טעון העניין הזה שנקרא אבא שלי. אולי דווקא משום שלא הצליח כצייר, ובאיזשהוא שלב התייאש וחדל. הבתים בהם גדלתי תמיד היו תְלויי-תמונות בצפיפות, של הדוד הצייר (היחיד במשפחה שחי מאמנות), ושל אבא שלי, שלא מכר וגם לא מסר תמונה מימיו (פרט לכמה שתלה אצל סבתא שלי בשל מחסור בקירות).

טעון משני הצדדים, כמובן. מצד אחד, זה האיש שבאחד ממעברי הדירה שלי, שכללו איחסון חלקי אצלם, סילק בחשאי ציור (מהשרבוטים הדחוסים) שלי ותלה אצלו בחדר העבודה. וזה אותו האבא שהעביר אלי, ממש לאחרונה, את שאריות הציוד שלו: כמויות נאות של מכחולים, קצת צבעים שנשמרו היטב, וגליל של בד פשתן משובח (הוא ראה שאני מציירת על קנווס פשוט וזול בצבעים תוצרת הארץ, והתנדב לתרום לי את שלו. או שאני ביקשתי. לא זוכרת). אבל זה גם אותו אדם, שבפעם האחרונה (שהיתה גם הפעם הרשמית הראשונה) שנתתי לו להסתכל על עבודות שלי, אמר רק "הנחת הצבע חובבנית". ואני, ששנים ראיתי במאמא זוש את הביקורתית מבין שניהם, שמעתי אותה נוזפת בו כשיצאתי מהחדר. (אחת הסיבות שהבלוג הזה אינו ידוע להם, מלבד הצורך הבסיסי בפרטיות ובמידור, היא קצת הענשה ילדותית שלי אותו, אחרי שבפעם האחרונה שהראיתי לו משהו משעשע שכתבתי ברשת, אמר לי, ממש בכעס, "על הזבל הזה את מבזבזת את הזמן שלך?!)

זה מורכב מכדי להיכנס לזה כבדרך אגב, כהערת שוליים על מחסומי הציור שלי, אבל בכל אופן, יש דוקיום שברירי ביני לבין אבי, במובן הזה. הדמיון האישיותי גדול מכדי שניתן יהיה להכחישו, וזה מביא לתחושת קרבה שהיא יותר מזו האוטומטית, המשפחתית (קרבה משפחתית יחסית. אני גדלתי קצת מרוחקת מהם, ודווקא לאחרונה אני מתקרבת, בשנים האחרונות, בהן פג בהדרגה הכעס) והוא דואג, והוא גם מפרגן, בעיקר מאז שלמדתי להעיר לו באותן פעמים בהן ניסה להסביר לי עד כמה אישיותי (במידה מסוימת, אישיותו, כמובן) בלתי מתאימה לעיסוק באמנות, מתוך דאגה, כמובן,

אבל,

אבל לפעמים אני חושבת, למה הוא לא יכול היה להיות רואה חשבון?

[והרי חדי העין ודאי שמו לב ואף תמהו לנוכח הקלילות בה הצהרתי על פרויקט הציור, בהתחשב באימה המוכרת שלי, זו שכבר פגשתם. אבל ככה אני, מתקדמת בצעד תימני, לפעמים קצת הבר'לה של עצמי, יד אחת מתחפרת להיאחז היטב בזיזי הקונכיה, השניה מושכת אותי בשערות החוצה, מעין ברונית מינכהאוזן של האגו. אפשר לומר שזו שיטה שלי (שאני לגמרי לא שיטתית בה) שמסייעת להתגבר על עצמי ובכל זאת לעשות דברים, ראשית להצהיר הצהרה מחייבת, ואז להיאלץ לעמוד בה, בהתחלה עמידה מקוטרת, לאט לאט משתחררת]



אני מציירת עיניים מאז שאני זוכרת את עצמי. זה התחיל בתקופה האגיפטולוגית שלי, אני חושבת, בציור עיני-הורוס למכביר.