הפוסט הזה מוגש מוקרם באזהרת אורך ועם התנצלויות מוקפצות בצד.

התנצלות ראשונה – לפוסט הקודם אתייחס בפוסט הבא. עם המתחרות ועם המצביעים הסליחה.
את תמצית הפוסט, למי שאין לו ראש למילים ארוכות ולפוסטים הארוכים שעושים מהן, וגם את ההתנצלות השניה, תמצאו בפסקא האחרונה.

גרסת האורך:
היות שאני מעופפת, גיליתי באיחור שבסופהשבוע של פתיחת התערוכה, אני במחנה כינרנט.
(וגם על כינרנט אכתוב בפוסט הבא) לצאת קצת מוקדם מהמחנה, מילא, אבל איך אני מגיעה, בשבת, מאוהלו אל כפר וורדים?

לא ביקשתי מהאדם הקרוב לי ביותר, והוא גם לא הציע. אני יודעת שהוא לא אוהב נהיגות ארוכות, וקיוויתי שיימצא פתרון אחר. באחד הימים הוא גם קצת הירהר באוזני על הנחיצות שבהגעתו בכלל לתערוכה. זו נסיעה ארוכה, מתל אביב. קצת נעלבתי, כן.

הסוגיה הראשונה כאן היא סוגיה פמיניסטית בכלל, זו של העצמאות המוטורית. וירג'יניה וולף כתבה את "חדר משלה", נראה לי שכיום היא היתה מוסיפה גם את "אוטו משלה".

עצמאות מוטורית נשמעת כמעט זניחה, אבל לחלוטין אינה כזו, באורח החיים של רובנו. כשאין לך עצמאות מוטורית, גם העצמאויות האחרות שלך נעשות חלקיות. אין לי מחקרים לצטט כרגע, אבל אני חושבת שלפחות נשים יש רכב משלהן (וזה גם מתחבר הגיונית עם העובדה שהן מרוויחות פחות. וזאת מבלי להתייחס בכלל לסוגיית המשפחות בעלות שתי המכוניות, שבהן מכונית האישה, זו שמשמשת להסעות ילדים, תמיד תהיה הקטנה והמצ'וקמקת מבין השתיים, כי גבר הרי חייב להגיע לעבודה ברכב מרשים, גם אם הוא מסיע בו פחות אנשים).

בעיר יש לי את אפרים, כך שאני מוגבלת פחות, אבל כשאני רוצה לנסוע לתערוכה בהרצליה, או אל חבר בבית חולים ירושלמי, או מהכינרת לכפר וורדים, הסוגיה הזו פתאום צפה. כשעבדתי לא הרווחתי מספיק כדי להחזיק מכונית, והיא גם לא מאוד נחוצה בתוך העיר. אבל העיקרון נשאר כזה – כלכלית, אני בעצם לא יכולה להרשות לעצמי עצמאות מלאה.

ואולי זה אמור להיות מובן מאליו שבן זוג הוא האדם לצפות ממנו לעזרה במקרה כזה. אמור להיות מובן מאליו? מתי סיוע הוא מובן מאליו ומתי לא? זה לא שיש לי תשובות, אני טיפוס של שאלות.
כי בעצם חזרנו לסוגיית ההפרדה. אני חייבת להקפיד על הפרדה בינו לביני, כדי לא להתפוגג לתוך הקשר הזוגי, מחד. מאידך, השאלה היא, כמה רחוק זה לא רחוק מדי. שהרי הפרדה היא מידה עקלקלה ובוגדנית. טלו פחות מדי ממנה, ואתם מולחמים סימביוטית לאדם אחר ונלחמים על אוויר; טלו יותר מדי ממנה, ואתם תלויים, תלישים ביותר, על קצה הצוק.

ועוד שאלה מאותו התחום, האם לקשר זוגי טוב מספיקים אהבה, חום, קרבה גופנית ואינטלקטואלית. האם העניין של "יש על מי לסמוך" הוא קריטי. האם חייבות להיות נקודות הישענות הדדית. מה גודלן, מה פרישתן על פני הגוף והנפש. אני פוחדת להישען דווקא משום שאני יודעת שיש לי פוטנציאל הישענות גדול, ולכן מנסה להקפיד על זקיפוּת, עד שזה ממש כואב, לפעמים.

ונחזור רגע לסיפור. הייתי קצת מתוחה, כי לא ידעתי איך אגיע. (היתה איזו קומבינה אפשרית, שלא התממשה לבסוף) השתעשעתי במחשבה על טרמפים, אבל אני כבר לא בגיל שבו יעצרו לי בקלות, וגם לא בגיל לעלות בקלות. אחד מחברי רצה לסדר לי מונית, על חשבונו. סירבתי, היות שאני יודעת שהפרוטה ממש לא מצויה בכיסו (ומצד שני, גם לא בכיסי). כשהורי שמעו שאין לי איך להגיע, לקח להם בדיוק חצי שעה לחשוב על זה ולהתקשר להציע את עזרתם. הסכמתי, כי לא היתה ברירה אחרת. איכשהוא קיוויתי שהם לא יצטרכו, שהעניין יפתור את עצמו, שאולי יהיה מישהו אחר מכינרנט שצריך לצאת ממש מוקדם ובמקרה מגיע לאיזור, אבל שום דאוס אקס מכונית לא התגלה (ואני, כידוע, גם מחפשת ממש בשקט).

ואז כשכבר הייתי בכינרנט, הוא התקשר ואמר שאם הוא ממילא מגיע מתל אביב, הכנרת לא כזו רחוקה. וגם אמר שהוא מתגעגע. ואני שמחתי. אמרתי לו, שאם ייצא מוקדם מתל אביב, אולי יוכל להספיק להיכנס לאחד מדיוני הבוקר המוקדמים.

התרגשתי, כן. מין התרגשות מודחקת כזו, שיודעים שהיא מקננת אי שם בבטן, ולכן מדווחים אותה לסובבים, למרות שעיקר ההתרגשות אצלי הוא הדיבור על ההתרגשות, ועל החרדה, כי לא פשוט לי לפגוש בבת אחת אנשים רבים במקום חדש, ועוד בסיטואציה עם פוטנציאל גדול למחמאות, שממש מביכות אותי. ובכל אופן, פתיחה ראשונה של תערוכה מחוץ לבית הספר. התחלה של התחלה, כפי שאמרתי לעצמי מדי פעם.

בשבת בבוקר, בתשע ורבע, התקשרתי לשמוע איפה הוא. הערתי אותו. הופתעתי, כי ציפיתי שהוא כבר יהיה בדרך. אמרתי לעצמי, אוקיי, אז לא בא לו על הדיונים והוא רק יאסוף אותי. לא חקרתי הלאה. איכשהוא סמכתי עליו שעשה לעצמו את חישובי המרחק והוא יודע בדיוק מתי לצאת.

באחת עשרה וחצי גיליתי שאני מביטה בשעון הטלפון כל חמש דקות. התקשרתי אליו כי חששתי שפיספס את הכניסה למחנה. איפה אתה, שאלתי. בכביש החוף, ענה.

בכביש החוף?!
השתתקתי לרגע, כי חשבתי שבטח נתקע בפקק נורא ואיום. הפתיחה עוד חצי שעה, אמרתי.
הוא נתקע כמה שניות, ואז אמר שלא היה לו מושג. לא תאונה ולא פקק, אלא יצא לדרכו בניחותא, כי הרי הפתיחה, הוא חשב, מתישהוא אחר הצהריים.

מסתבר שכל הדיונים על "שתיים עשרה בשבת – לא קצת מוקדם?" שלדעתי חזרתי עליהם לפחות עשר פעמים באוזני כל מי שהיה בסביבה, חלפו מעל ראשו. הזכרון שלי פגום מכדי לזכור אם אמרתי לו שעה ספציפית. אבל אמרתי לכולם, לא? הייתי כה בטוחה שהוא יודע בדיוק מתי, שאפילו לא עלה על דעתי להגיד לו "תגיע לכינרת באחת עשרה".

משהו בתוכי שקע קלות, אבל התאוששתי די מהר (מנגנוני ההגנה מתייעלים כנראה).
שכנעתי את עצמי שיתחילו באיחור, ושאיחור של שעה הוא אמנם לא יפה במיוחד, אבל גם לא סוף העולם. היה דיון מעניין עם דב אלפון באחת עשרה וחצי, עודדתי את עצמי בכוח, הנה, גם תספיקי לדיון שחשבת שהפסדת. גם אני לא טובה במיוחד בחישובי עיתוי, עובדה שהצצתי בטלפון מדי פעם, מתפלאת שטרם הגיע. לבסוף, בשתיים עשרה וארבעים, הוא הגיע, ואני יצאתי מהדיון בחיפזון לא מתוכנן, בלי להגיד שלום לאף אחד, פשוט חטפתי את חפצי ודהרתי לכיוון השער. לחוצה ועצבנית, כן.

הפנים המיוסרים שלו כשנכנסתי למכונית. הוא, עם ערפל הזמנים שלו, אני עם איך יכול להיות שלא שאלת מתי אם לא ידעת. (או בשמו האחר "אני כנראה לא חשובה לך מספיק"). והמתח ישב באוטו, מוחשי כמו טרמפיסט עם רגליים מסריחות שהרחת מהרגע שפתחת את הדלת אבל לא יכולת להימלט. לא, דימוי הטרמפיסט גרוע, כי מה שישב בינינו לא היה זר בכלל, אלא מפלצת שנשלתה מן האגמים העכורים של אישיותנו, ונתפרה בחלקים מהליקויים שלי ומהליקויים שלו. אנחנו מכירים אותה לא מהיום, למרות שנדמה לי שפה היא נתנה את השואו הכי מרשים שלה.

ומצאתי את עצמי מרחמת עליו, על אומללותו הגלויה, ואז מתעצבנת על עצמי, שבמקום לכעוס, אני עסוקה בלהבין אותו, להגיד לו שזו לא אשמתו, זו אשמתי שהטלתי עליו משהו שהוא לא מסוגל לו. הוא אמר שזו כן אשמתו, ואני הצעתי שנחשב את חלוקת אחוזי האשמה, והוא אמר שאשמה לא באמת מועילה, ועדיף לחשוב איך מנטרלים דברים כאלה בעתיד. ואני לא הייתי בטוחה שאני יכולה לחשוב על עתיד באותו הרגע.

וכרגיל מצאתי את עצמי מתבוננת בעצמי ובסיטואציה במקום להיות בתוכה, מציינת לעצמי שהעקיפין הזה לא בריא, הדרך בה אני נכנסת לסחרור של מחשבות, במקום לצעוק, לכעוס, לזעום, לריב. שהרי הכעס נמצא שם, ואני בולעת אותו, ולא רק בולעת, אלא מכחישה את קיומו גם בפני עצמי. מתכנסת בשתיקה, מנסה להקשיב לעצמי מבעד לשאון המחשבות. מחפשת כלי חפירה להגיע בעזרתם אל האקוויפר העמוק בו זורמים רגשותי, העיניים נעולות בזגוגית.

כשהתחלתי לבכות, זה היה בעיקר מתוך תיסכול, המעיין של התיסכול הוא בדרך כלל הדבר הכי שאִיב, הכי קרוב לפני הקרקע, שיש לי. וידעתי שאני בוכה לא רק בגלל התערוכה. אני בוכה כי אני חושבת שאולי זה הסוף, כי איך אפשר לחיות עם מישהו שאת יודעת שכשתצטרכי אותו באמת, אין לדעת אם הוא יגיע, וגם אם יגיע, אולי לא יגיע כמו שאת צריכה. והצלחתי לרגע לכעוס על שבמקום לנחם אותי, הוא עסוק בהלקאה העצמית שלו, בקיצור, מצאתי את עצמי בוכה תוך התעצבנות מתגברת על שאפילו לבכות ברצינות, להתפרק דרך הבכי, אני לא מצליחה, רק להזיל דמעות דוממות, דמעות טיפשות.

והירוקת היפה שמחוץ לחלון מציקה לי, כי אני מנסה להתרכז בה ולא מצליחה. אני בוהה ולא רואה יופי, אלא רק צורות, הר, כפר, שדה. ואז מזג האוויר עושה לי ג'סטה יפה ומתחיל להגשים, והנה אני מצליחה להתרכז בטיפות ניתזות על החלון הקדמי, איך כל אחת מהן מתנפצת לאלפי רסיסי טיפות כשהיא פוגעת במשטח הקשה, ואיך רק הגדולות ביותר מבין הטיפות הללו באמת נראות, ובעצם, כל החלון מכוסה ברסס מיקרוסקופי של מיליוני טיפות.

ובכיתי כל הדרך עד צומת גולני. ושם, כשהוא שאל, לאן פונים, כי אני המנווטת, אמרתי לו – שמאלה.
שמאלה? את בטוחה ששמאלה? שאל בתימהון זהיר.
שמאלה, כן, אמרתי. הביתה, לתל אביב. אני לגמרי לא מסוגלת עכשיו לפגוש אנשים, אמרתי.
הרי אני רקועה עד דק וכל נגיעה, אפילו עדינה, בעצם, במיוחד עדינה, תקרע אותי לגזרים.
את זה לא אמרתי.

קינאתי במחשבים באותו הרגע. כשמשהו מציק להם, הם פשוט נתקעים. מפסיקים את הפרוססינג. כבים.
אני כמהתי להיכבות, ואפילו להיות מפורמטת מחדש, אבל מצאתי את עצמי ממשיכה להיטרטר, תקועה, כמו שאני, וזה היה הגרוע מכל.

(או שהגרוע מכל היה כשרציתי לזכור משהו שהרהרתי בו, והוצאתי את הפנקס כדי לרשום, וחשבתי לעצמי, הנה היא פותחת בלבלרות הרגש)

[והנה התמצית פלוס התנצלות:
לא הגעתי לפתיחת התערוכה הראשונה שלי. אם באתם והתאכזבתם, אני מתנצלת. סליחה.]