| |
spotting the subtleties of the world's texture |
| 2/2004
מורן
אחרי שזה קרה, חלמתי אותה שוב ושוב, את הריצה המבוהלת בין הסלעים, את ההתנשפות המאומצת, את הרגע הנורא שמבזיק מאז שוב ושוב בתודעה, הרגע שבו הם השיגו אותה, ארבעה מול אשה-נערה שברירית, חסרת הגנה, מבוהלת.
היא היתה אחד האנשים שהכי הערכתי אי פעם. החוכמה שלה, היושרה, הישירות, היושר, יפי נפשה שהשתקף בכל מילה. האומץ שלה. דרך הראיה של החיים. עשרים וחמש שנים, זה כל מה שהספיקה, מתוך המכסה המשוערת שהותוותה לה כבת אדם. כבת אדם שאין שום סיבה לשער שדווקא עליה יצביע המוות ויאמר, "אֶת זאת".
כל מי שהכיר אותה, או שקרא, כמוני, ראה את הסימנים המובנים מאליהם, את הנתיבים הזוהרים בהם היא רק מתחילה לפסוע, ידע, שהצירוף המגנטי של אישיותה מתגבש לכדי מישהי שתשפיע על חיים של אנשים רבים.
לו היתה מספיקה.
והכאב הפתאומי הזה בלב, בכל פעם שאני נתקלת בעוד פיסה ממנה, בדברים שכתבה, באתר בו הכרנו, בפורום של בננות. ולא מיהרנו להיפגש, הרי היה כל הזמן שבעולם, היתה הערכה הדדית, עם תחושה, שיום אחד עוד יתקרב הקשר. ככה, לאיטו. זה הכאב של ההחמצה, של אוזלת היד, של הכמעט, הכאב על מוות חסר פשר.
משהו בי נקרע לרצועות דקיקות בכל פעם שאני חושבת עליה, מאבדת דם בין השיחים.
לבדה.
לדעת שהיתה בודדה ברגעי האימה האלה.
אלה המילים שלי, קצרות מכדי להביע. אפילו לא מנסות.
וזה הציור שלה. הוא לא ציור טוב. לא אכפת לי.
ציירתי אותו שבוע אחרי יום השנה הראשון שלה, בבוקרו של לילה בו נסה בשבילי היער של חלומי.
שרטטתי לה חצים אל דרכי מילוט מאוחרות מדי.
מורכרמון על מורן
רומיאו על מורן
מיה על מורן
שלומית על מורן
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
