התכוונתי לכתוב פוסט, אבל מאז יום שישי בצהריים ישנתי בערך 12 שעות מצטברות (לא מרגישים את ההצטברות בכלל), והגוף שלי פשוט מכבה את עצמו עכשיו, כמו הָאל, תחנה אחרי תחנה (שלוש דקות חיפשתי את הקמץ שב-ה').

אני חושדת ביכולתי לנסח יותר ממשפט אחד קוהרנטי ברצף, אבל תש הכוח מכדי לקרוא את הקטע מקיצו לאחור ולחוות דעה. מה גם שבשעה זו אני נטולת דעות, מלבד זו, שבנאדם צריך לישון, צריך לישון הרבה והיטב. בכל זאת אפשר להבחין שהעייפות מסיגה אותי לדפוסי כתיבה קודמים. מתוך עייפות אני נסוגה לניסוחים מעומלנים יותר, אולי זו הנוקשות בפרקים. בתיכון כתבתי נמלץ נורא, יצא לי לפני כמה שנים לקרוא מכתב שניסחתי לאיזה משורר, ומתתי מצחוק למקרא הסילסולים הסגנוניים הבארוקיים בכמותם ובנחיצותם. ובכל זאת השקעתי מאמץ אחרון ועשיתי הגהה על הטקסס, ומדל שכך.

התעללתי בו קצת, בגופי (כן, יש בזה הנאה נסתרת שחשבתי שלא אשוש להודות בה) . מאז התאונה (יוני, כזכור. תשושה מכדי ללנקק) לא ציירתי מלבד אי אלו שירבוטים בפנקס. שלושה ימים לפני התאונה קניתי כמות נאה של קנווסים, שרבצו להם במרפסת/סלון/סטודיו (שם מפוצץ לשני מטר על שני מטר עם המון אבק וירקרקות תריסים) בבדידות מזהרת ועם ניחוח של אשמה פולנית.
שריתי עם הראשון מביניהם במשך כל ליל ששי (שהיה לבדי בסוף. ודווקא כיף). ציירתי עשר שעות רצוף, על בד יותר גדול ממני, בתנועות גדולות מהרצפה ומעלה. כשזרחה השמש כבר ידעתי שהגזמתי, לפי האור ולפי פיק הברך, אבל כבר לא יכולתי להפסיק. ההנאה הצרופה ממירה לאיטה את הגרגרים האחרונים של יראת הדף הלבן, לכשהוא מתמלא, וסיפוק עצמי ביישן זוחל אל מאחורי האוזניים.
התפרקתי אל המיטה. כשקמתי, פחות או יותר כל השרירים היו תפוסים. יופי של כושר, לצייר. מה שכחנו? סרגל מאמצים. הייתי צריכה להתחיל מחמישים על שבעים. בעוד אני כותבת כאן, מתייבשים לאיטם הצבעים שעירבבתי. עירבבתי אוקר ברונטי מופלא למדי, חבל עליו, אבל אין לי כוח. (אולי לא מיהרתי ללכת לישון, כי ידעתי שביום כמו אתמול, אחלום עליה)

ואתמול עוד נלקחתי אחר כבוד ע"י הבוגד לשעבר (עבר רהביליטציה מאת מוסדות השלטון הרשמי, לא רק ששמו טוהר אלא תמונתו עם אזני חמור הוסרה מספרי הלימוד) לאיקאה, שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את העו"ש. יצאתי בשלל המקווה: כוננית מדפים, לפני שערימות הספרים מתמוטטות על ראשי. ועוד שמונצעס למכביר. אף פעם אין יותר מדי זוגות מספריים בבית, למשל. (עשרה עכשיו. וכשצריך לא מוצאים אפילו אחד!) אם אני ממשיכה עדין לכתוב קטע זה, דעו שנרדמתי ואני כותבת מתוך הלוך רוח מנומנם עמוק. שלוש פעמים ניסיתי לייבא את הקובץ של הציור, ומצאתי עצמי בוהה בחלונות חסרי פשר, שוכחת מה רציתי. הייתי בהדרכה היום בערב (ניקרתי כציפור דרור), בסופה העבירו משוב, שבראשו היה צריך לציין על מה היתה ההדרכה. לא זכרתי, שאלתי מסביב. אנשים חשבו שאני מתלוצצת. השכמה מחר לעבודה בחמש, סילחו לי אם לא אכתוב פוסט היום. הלכתי להפקיד את עייפותי בזרועות הרחומות של מקלחת חמה, סדין לשמיכה, ואין מאושרת ממני על שהרגע הזה סופסוף בא.

נסיון רביעי ואחרון להיזכר איפה התמונה המזויינת נכשל חרוצות. סקוזי. (נון בית דמיינו שהפונט בסוגריים זעיר עד בלתי קריא, אני כבר אקטין אותו מחר)