4/2006
את חירותי
קלוזאפ על פני השטח של בועות הענק מכינרנט, באדיבות ש.ורדי, לעמי יש סדרת צילומים מעולה שלהן. אני, כרגיל, מוקסמת בעיקר מהעולם המקביל שמגלות ההשתקפויות, רחוק, קרוב כל כך.
מסדרונות ישראבלוג שקטים ונטושים עכשיו. אני אוהבת את השקט הזה, שמתפשט גם בחוץ. מזמן לא נהניתי ממנו ככה, לבדי בבית. בשנים שעברו עבדתי בערב החג, ובחלקן אפילו הספקתי להשחיל חצי ארוחת חג לפני המשמרת. השנה רק אני והציפורים בחוץ שמצייצות בהיסטריה כשהשמש יורדת. לדעתי הן בטוחות, כל ערב, שסוף העולם מגיע, לא זוכרות את הבוקר. השנה בחרתי להיות לבד. זה חג החירות – אני חוגגת את חירותי מן החג. (ומן הרחמים העצמיים שפעם הגיעו קומפלט עם הלבד הזה)
שירילי זכתה בחולצת תקליט ולוכד בתחרות המהות הזושית, אני לא מביאה את הפוסט לכאן כי היא הגדילה עשות ועיצבה בלוג פרודי שלם, שזה הרבה יותר מוצלח. זו הזדמנות להודות לה, לדרקונית, ולאורלנדו, שהשתתפו, ולכל המגיבים שהצביעו. שמחתי כשאפריל הגיע וקבר בארכיון את הפוסט הזה, שהיה באמת יותר מדי "הבו לי מראה מספיק ארוכה, וארים את האגו לגובה העולם" לטעמי.
היי, זה יכול להיכנס לסדרה של דיוקנאות עצמיים מרזים! אפילו רואים שאני מושיטה קדימה את היפנית. הדיגיטליות שינו לנצח את תנוחות הצילום האופייניות.
בכינרנט היה כיף גדול. התמהיל הדחוס של ידע ושעשועים עבד שוב. הכרחתי את עצמי לעשות דברים שזכרם עדיין עושה לי צמרמורת בדיעבד, נניח, לשיר קריוקי. נכון שחיכיתי עד שכולם יילכו לישון קודם לכן, ונשאר רק מתנדב אמיץ אחד ומפעיל מכונה סבלני אחד. גם לשיר בפני שני אנשים היה לא קל בכלל. למחרת, בהמשך קו התעוזה, הושבתי את עצמי, בכוח, על הבמה לצד גיל, ואפילו עשיתי קולות, מדי פעם, ומרחוק, למיקרופון, כי זה כל מה שהעזתי.
מהצד, ותמיד אני רואה את עצמי גם מהצד (לפחות מחצית הבעיות שלי טמונות במבט הצד הארור הזה), זה נראה מגוחך, הריקוד הזה שלי עם המיקרופון – הוא מתקרב, אני בורחת, לא מעזה. אחר כך לקחתי את עצמי למקלחת ארוכה בחדר, לפני השינה. ופתאום הבנתי: אני אוהבת לשיר, אבל קהל אני לא אוהבת, וכל העניין הזה עם תאוות המיקרופון מיותר. הטוש של המקלחת הוא המיקרופון הכי משובח שיהיה לי אי פעם, וזה לא באמת מעציב. המקסימום שאני יכולה מעבר לזה הוא להקליט. בהקלטה יש יותר שליטה ופחות מבוכה.
(ציירתי סקיצות לקומיקס על כינרנט, אבל זה לא מספיק בשל להביא לכאן, עדיין)
אני נזכרת במבוכה במבוכות אחרות. בכל פעם שמישהו יושב מולי פנים מול פנים ומחמיא לי, גם בעקיפין, אני נבוכה. נבוכה משמע שוכחת את נימוסי, ואחר כך מקללת את עצמי ומתלבטת אם להתנצל בדיעבד ולהישמע אפילו יותר חסרת בטחון ממה שאני משדרת חי. ועוד דבר שאני נסוגה אליו כשאני נבוכה, וזה דפוס שזכור לי מסביבות גיל 12, בערך: אני עושה, ביני לביני, ניסויים קטנים ולא מזיקים בבני אדם. הפעם שבתי לניסוי המימטי הישן: לבודד מימ של אדם, אמירה, רצוי בלוויית מימיקה, שאופיינית לו, ולחזור עליה באזני אנשים שמכירים אותו. (בחירת המימ, בפני עצמה, אינה דבר של מה בכך. גם אם חלקנו מתבטאים בכתב בסגנון הייחודי לנו, בעל פה רובנו נוטים להתרשל. מעטים האנשים שמקפידים על שפתם גם בדושיח יומיומי. המקפידים משלמים אף הם מחיר, אם כי אחר לגמרי) אם בחירת המימ מוצלחת ובאמת ייחודית לאותו אדם, המאזינים מגיבים באופן לא מודע בכך שהם נזכרים באותו אדם. הצלחה גדולה היא כשהוא ממש צף ועולה בשיחה. זה הצליח לי פעמיים בכינרנט, אבל כרגיל השאיר את הטעם המר שאומר: את עדיין מתגוננת בטכניקות מלפני עשרים שנה, עוקפת את השיחה בדרכים צדדיות במקום להיות שם לגמרי, ולהתמודד. אולי תתבגרי כבר.
(סובבתי את התמונות, אגב. במציאות הדקלים כמובן משתקפים הפוכים)
לגבי אשל ואני, אם תהיתם, לפני שבוע חגגנו שנתיים. וטוב, טוב ביחד. המון זמן, שנתיים.
אי הבנות, אצטט שוב את אחד המשפטים הכי אהובים עלי משיר נפלא של דליה, (האהבה האמיתית אינה כפי שהיא נראית) אוכלות בכל פה באהבה האמיתית. אפשר להיכנע להן ולדרמה, לחזק את האגו על חשבון האֶרוֹס. אפשר להתרחק קצת, להתבונן, ללמוד. אין שינויי פתע, יש רק התאמות קטנטנות, נטיות זווית זעירות. נטינו עוד קצת זה אל זרועות זו ולהיפך. אני שלמה עם הפוסט ההוא, למרות חושפנותו המפחידה (פחדנית בחיים, אמיצה בוירטואליה, חוכמה גדולה, כן), משום שכתיבתו היתה חלק מההתרחקות ומן ההתבוננות. ואני במיוחד מרוצה מהדיונים המצוינים שהתרחשו בתגובות לפוסט, אם פיספסתם במקרה, הם מומלצים. תמיד חשבתי שבלוג הוא סכום כותביו ומגיביו. התמזל מזלי בעניין המגיבות, והמגיבים. (ואני כנראה אמשיך להתגעגע לאלה שנעלמים)
שירילי כתבה שם שמאוד מעייף להיות אני. היא צודקת. נדמה לי שבזמן הקרוב נשתוק מעט ביחד.
(זו לא הודעת פרישה, אני לא מאמינה בהודעות פרישה. תמונות, כידוע, שוות אלף מילים כל אחת)
[נון בית: אני מחפשת עכשיו חנויות למכור דרכן את הלוכדים, אם יוצא לכם לחשוב על חנויות מיוחדות ומתאימות, עם בעלים נחמדים, ובא לכם להמליץ, אשמח – במייל]
ממתק אביבי לקינוח, באדיבות אשל: שומר המסך השווה בעולם, אם טרם יצא לכם: כבשים חשמליות.
תוספתן: ידעתי שקראתי איפשהוא פוסט מצוין עליהן! הנהו, בבלוג המרתק והעמוס כל טוב של Moooonriver.
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
