כמעט ראשון

בין כיתה ו' לכיתה ז', אני בדרך למבחני מיון להסללות (נדמה לי שזה מה שזה היה) בחטיבת הביניים אליאנס. מחכה בתחנה. ומחכה. קו שלושים ושבע, כדרכו, לא מגיע. אני עומדת לאחר. מרימה יד לתפוס טרמפ. למרות שאסור, למרות ששתי תחנות אוטובוס מכאן נחטף ונרצח ילד. עוצרת מכונית לבנה. שניים מקדימה, אחד מאחורה. הם שואלים לאן אני צריכה. לאן אתם, אני מתעקשת. יש כללים לטרמפ בטוח. בואי, ניקח אותך, הקדמי מושיט לי יד בחביבות, ואז, למרבה הבהלה, סוגר את ידו עלי. לא חזק, אבל אני לא מצליחה למשוך אותה בחזרה. אני קופאת. ואז, לא ברור איך ולמה, אני נושכת אותו. לא נשיכה רצינית, אבל הוא מרפה. מכונית מתקרבת, כנראה זו הסיבה האמיתית. ברקע אני רואה גם את השלושים ושבע מגיע. שתי תחנות, ואני רצה את כל הירידה התלולה לבית הספר. אלקה, המנהלת המשוגעת ששמעה יצא למרחוק, נכנסת לכיתה וצועקת עלי עם המגאפון ביד, והיא מפחידה פי אלף. הלב שלי עדיין דופק.

כמעט שני

באותו הקיץ, או אחד אחריו, לא זוכרת בדיוק, אני בקיבוץ, אצל הדודים. רוב היום אני בבריכה, ובדרך בין החדר לבריכה לובשת אוברול מינימלי. אני בת 12, או 13, והחזה שלי טרם מראה סימני גדילה, ואני מודאגת. בדרך לבריכה חולפים על פני הבניין של חברת הנוער. הם לרוב לא שם כשאני עוברת. עסוקים. עובדים, לומדים. חתול קטן מיילל. אני עוצרת ומייללת חזרה, מחפשת אותו מתחת לבניין. הם מגיעים ארבעה. נערים בני 16 או 17. תראו, חתלתולה, הם אומרים ומתכוונים אלי. תשומת הלב דווקא מוצאת חן בעיני, כי הם מגודלי שיער ועם גיטרה. הם מזמינים אותי אליהם לחדר, ארבעתם. אנחנו יושבים שם, ואני מרגישה מלכת העולם, כי כל תשומת הלב שלהם מרוכזת בי, ואני מוחמאת שאני מעניינת אותם כל כך. מצד שני, אני מרגישה גם חוסר נוחות מסוימת – אחד מהם יושב ממש מאחורי, ואני חשה שיש ביניהם איזה דיבור שהם חושבים שעובר לי מעל הראש. יש לי ראיה היקפית רחבה מאוד, ובזווית העין אני קולטת תנועות שלא מיועדות לעיני. הם מציעים לי לשתות, ולעשן, ואני לא רוצה. הם מנגנים ושרים, וחוקרים אותי על התנסויותי המיניות. בקיבוץ, הם מדגישים, כל הבנות מאבדות את בתוליהן בסביבות גיל 12-13, כי זה לא ממש ביג דיל. והן גם מפותחות, הם מציינים. כדי לשכנע אותי להציג בפניהם את החזה לעתיד שלי, הם מראים לי תמונות של ג' אחת מהכיתה שלהם, כשהיא בת 15 וכבר מפותחת לגמרי, הם מציינים, אני מביטה בתמונתה ורוצה גם אני להיות פאם פאטאל מסתורית כמוה, עם המבט האלכסוני בעיניים והביקיני שחלקו העליון מתעגל כל כך יפה. החדר נהיה סמיך. הם ממשיכים להתעניין בי, שזה מפתיע. מתעניינים מאוד. זה שמאחורי מתקרב ונצמד, בעדינות, מלטף לי את השיער. זה נעים, ואני מתמכרת בחתלתוליות. הם שואלים אצל מי אני בקיבוץ. אני אומרת את השם של דודי ודודתי. דודתי מזכירת המוסד החינוכי בו הם לומדים, ודמות מטילת יראה באופן כללי. גם דוֹדי לא קוטל קנים. אני חשה את הרתיעה המיידית שלהם. זה שמלטף מתרחק קצת. מכאן העניינים מתקררים במהירות, ואני לא מבינה מה אמרתי לא בסדר. שלושה עוזבים, רק אחד נשאר. מסתבר שהוא האמיץ מכולם. הוא מנסה לפתות אותי לשכב איתו, בהבטחה שיהיה לנו ממש טוב ביחד. אני לא משתכנעת, כי בגיל 13 אני יודעת, ממעריב לנוער, שהפעם הראשונה צריכה להיות משהו מיוחד עם מישהו שאוהבים מאוד. בסוף הוא מתפשר על התחככות בבגדים. אני שוכבת תחתיו ומרחרחת את הריח הזר מאוד של זיעה גברית, והוא נאנח עוד ועוד, ואז הוא מתיז עלי משהו דביק שמגיע ממש לכל מקום, אפילו לשיער. אני הולכת לשטוף פנים וראש וחלק עליון של אוברול סגול קצרצר במקלחות שלהם, יש שם מין כיור ארוך, ואני מרטיבה את הראש תחת הברז, וחושבת לעצמי שעכשיו אני כמעט מבוגרת.

כמעט שלישי

בכיתה י' יש לי חבר טוב בי"ב, ושמו י'. הוא בגרעין לרום לקיבוץ אל-רום. אחר כך הם יפלטו אותו כי הוא א-סוציאלי. בינתיים אני נוסעת איתו לבלות סופשבוע בקיבוץ. האוטובוס מתפתל ומתפתל ולא נגמר. בסוף מגיעים. זה קצה העולם, ירוק וקר. כולם יודביתניקים, ואני קטנה מדי. אני שותה חצי בקבוק וודקה קגלביץ' אשכוליות (מגעיל!) ושוטפת אותו בשתי כוסות צורבות של ברנדי 777. כמה שעות אחר כך מתעוררת על המזרון בחדר אחר. איבדתי הכרה בשירותים, מספרים לי. הם כבר קצת נדאגו בגללי. אני לא זוכרת שהלכתי לשירותים. לא זוכרת כלום, בעצם. חמש שעות מהחיים שהן חור שחור. הגעתי לאובדן הכרה עמוק. כמה עמוק? עמוק עד כדי איבוד שליטה בסוגרים, אני מגלה די במהרה. אני קמה איכשהוא מהמזרון, בתמיכת י' ו-א', ומקיאה על הדשא של הקיבוץ כל הדרך חזרה לחדר בו חפצינו. תוך כדי מקלחת וכאב ראש חד כסכין יפנית, אני מכבסת את התחתונים ואת הג'ינס בשמפו פינוק, שלא יריחו את הבושה. אחר כך מספרים לי שא', חבר של י', שקצת הייתי דלוקה עליו, מצא אותי מעולפת בשירותים, וסחב אותי משם לחדר השני, שם אחת מבנות הגרעין תרמה לי את מזרונה. נשאר רק (וזה מטריד אותי נונסטופ אחר כך) לדמיין אותו מלביש לי את הגרביונים, את התחתונים, את הג'ינס הצמוד. המחשבה הזו מקשה עלי להסתכל לו בעיניים בעתיד. (זו והתהיה אם היו סימנים חיצוניים לבושה, או שהג'ינס השאיר הכל בתוך המשפחה). בשנתיים אחר כך אני לא נוגעת באלכוהול, ועד היום אני בעצם לא ממש מחבבת משקאות אלכוהוליים, הם עושים לי עווית לא רצונית בלחיים, אבל לפעמים אין ברירה אם רוצים להיעלם קצת ובאופן חוקי. סם מגעיל, אלכוהול. א' הוא ילד טוב חיפה. גם י', למרות שהוא פריק גדול. אבל אני בוטחת בשניהם עד כדי לא לחשוב כמעט אף פעם על הדברים שיכולים היו לקרות בשעות החסרות הללו, מבלי שאדע.

כמעט רביעי

אני בת תשע עשרה. יש לי חבר בן עשרים ושמונה. אנחנו חיים ביחד, ואני מכריחה אותו להסכים למערכת יחסים פתוחה. בשם מערכת היחסים הפתוחה הזו אני מתגרה בקביעות בידיד שלומד שנה מעלי. בבניין הפקולטה, ליד בית החולים, ליד מנחת המסוקים, ליד הים, יש קומה שלמה מלאה חדרי הרצאות קטנים שאפשר להיכנס אליהם, להחשיך אורות, והשוס הגדול – לנעול את הדלת מבפנים. אנחנו לא מגיעים רחוק, כי אני בעיקר אמנית של טיזינג, וכי למרות הפתוחה, אני שומרת על נאמנות חלקית. קצת מתנשקים, קצת אני מרשה לו לשלוח ידיים ומקפידה שלא תתרחקנה-תתקרבנה מדי, עוצרת אותו כשמספיק. האדונית ורוכל התשוקה. יום אחד הוא נכנע יותר מכרגיל לתמהיל המפתה שאני רוקחת מנשיפות באוזן, שריטות עדינות בגב, צרפתיות רטובות, והרשאות מישוש מוגבלות בזמן ובמרחב מתחת לחזיה. הוא מצמיד בלי מאמץ את פרקֵי שתי ידי מעל ראשי בידו האחת, ובשניה פותח את כפתורי הג'ינס שלי. וגם את שלו, ומתחיל למשוך את הבד למטה בכוח, תוך כדי גישושים. אני פוחדת לצעוק. לא רוצה אותו בתוכי. ועוד רגע הוא שם. כאן. פתאום ברור עד זוב דם שאנחנו כבר לא משחקים, ושהוא יכול לעשות בי מה שבא לו. לכן שבעתיים לא מובן מאיפה נחלצות המלים, מאיזו תבהלה חנוקה, ואולי מהתדהמה ומהעלבון על שחברי-למשחק שבר את הכללים ולא משחקים, אני מצליחה למלמל בקול משתנק אבל ברור מספיק: די, תפסיק, אתה אונס אותי. לרגע מבעית אחד הוא ממשיך, ואני מתחילה להיסחף החוצה מגופי, לראות אותי מלבינה באפלולית, עירומה למחצה, על השטיח הרך, תחתיו. אבל המסר בכל אופן מחלחל, והוא עוצר בעצמו, משחרר אותי. אני מתכנסת חזרה פנימה, מתכפתרת בשתיקה, לא מביטה בו. הרגע הזה בו הייתי חסרת אונים לגמרי, נתונה לחסדיו, חרוט לעומקי עד היום.