בקשה:

אם אתם קרובי משפחה שלי מדרגה ראשונה,

והגעתם הנה לא מפני שאני הזמנתי,

אנא כבדו את רצוני ואת פרטיותי

ואל תמשיכו לקרוא כאן,

תודה.

(כאן נסתיימו שידורינו עד יישור העניין הזה)

[קיצור המעשה, כדי לחסוך המון תשובות במייל:

נסעתי עם הורי להרי ירושלים, לבקר את אחי. בסוף הביקור הם הקפיצו אותי לברבקיו אצל י', באיזור לטרון. בדרך אבי סיפר לי שהשיג את הטלפון של יוסי ורדי והתקשר אליו לספר על הפטנט האחרון שלו. אני לא מחזיקה מהפטנט הזה, וממילא לא חשבתי שזה מתאים לנצל את היכרותי ולנדנד לאדם עסוק כמו יוסי, ולכן סירבתי לבקשותיו לחבר ביניהם עוד בשנה שעברה, כשעשיתי את הטעות וסיפרתי להם שאני נוסעת לכינרנט. שאלתי את אבי בזעף אם הוא הזכיר את שמי בשיחה, והוא ענה שלא, מה פתאום, אבל משהו בהבעתו הנבוכה הסגיר שיש לו מה להסתיר. מובן שהתעצבנתי.

אחר כך הגענו לבית של י', למטבחון בגודל מטר על מטר שדחוס עד אפס מקום, ולשני אנשים שעסוקים מאוד בהכנות לברבקיו לעשרים איש, מה שלא הפריע לאבי להזמין את עצמו לכוס קפה באמצע כל זה. אני התעצבנתי כהוגן, ויצאתי מהמטבח, ואבי וי' ניהלו שיחת נימוסין. י', שלא ממש הפנים שההורים שלי לא יודעים, דיבר איתו על הבלוג. כשהם יצאו החוצה ביחד, שאל אותי י' במין תימהון גאה, מה, איך ההורים שלך לא יודעים על הבלוג המפורסם? (...) בעיצומו של חצי התקף לב, שלפתי מהמותן, "אתה מתכוון לבלוג שנסגר?". זו היתה הצלה מאוד דחוקה, וחששתי שבכל אופן אבי יסתקרן לחפש.

ואז, בשבע בבוקר היום, התעוררתי ופשוט ידעתי: ברור שאבי הזכיר את שמי (בלי רשותי!) בשיחה עם יוסי ורדי. וסביר שבמסגרת היותו אדם סוּפּר נחמד ומפרגן, יוסי ודאי אמר מילה חמה או שתיים על הבלוג. בקיצור - הורי יודעים שיש לי בלוג, וזאת מלכתחילה בגין פלישה למרחב הפרטי שלי, ואם ככה, מה יעצור אותם לחשוב רגע לפני שיגגלו את שמי ויגיעו הנה. ומסובך לי מדי לחשוב עליהם כאן ולהמשיך לכתוב. גם משחק המחבואים הקטן הזה הוא יותר מעשה של ילדה שמכסה את עיניה ומעמידה פנים שהעולם לא רואה אותה. מצד שני - אם כמה מחבריי הטובים נפלו בזה (זו היתה מתיחת אחד באפריל שלי בשנת 2003 או 2004), אולי זה ירחיק מכאן גם את הורי. לא יודעת. אותי זה בכל אופן מרחיק]