יקר, לכבוד יומולדתך (פספסתי ביום, אתה תסלח, נכון? גם את האהבה החדשה שמרחיקה אותי ממך) קראתי את כולך. מן ההתחלה. (ועד הסוף המסתופף) אלה המחשבות שנפלטו אל חופי התודעה שלי ברגעים שאחרי: (כלומר, אחרי החלק המנדטורי של - יה, שלוש שנים? המון זמן. שלוש שנים לדבר לעצמי לפעמים בקול רם. ולגלות שיש מי שמקשיבים)

א. אני כבר לא כל כך כזו (עבור כל ערך של כזו)

ב. לכל בלוגר יש תקופה שבה השתן עולה לו לראש. נדמה לי שהשתן אצלי יצא די בהיר, יחסית. אני לא מייחסת את זה לצניעות, חלילה, אלא לחוסר בטחון. ואולי גם זו הכרזה יהירה אטומה ועיוורת.

לכי דעי אם יש לך ראש או אין לך זנב.

ג. מסתבר שאחת לכמה זמן אני עושה את הטוויסט אנד שאוט לאחור, רטרוספקטיבה (אינסטנט) על מגש של עופרת. שני כוחות עיקריים יוצאים לפעולה, ובאופן לא מפתיע הם מנוגדים זה לזה. מצד אחד, אני גאה בכמה מהדברים שכתבתי ושעשיתי כאן, שמחה על רבים מהאנשים שכאן (ועצובה על אלה שכבר לא. במיוחד כשאני יודעת שהפלגמטיות האינהרנטית שלי בתקשורת בינאישית אחראית לדעיכת התקשורת, ושונאת את עצמי על האימפוטנציה). מצד שני, אני נתקפת תשוקה מחזורית בהחלט להימלט, לברוח, להתקטן. ההתכווצות הנוכחית, עם כל היותה תוצר של מהלך אירועים כזה או אחר, נחתה על אם כל הקרקעות הפוריות. (ולמה רק בווירטואלי מצליח לי להתכווץ, למה?)

ד. תגמולים (מכל סוג גודל מין דת וצבע) הם כלוב הזהב האולטימטיבי עבורי, המבטיח את קריסת הקונספט אל תוך עצמו תוך זמן נתון. הנתון הוא זה שמשתנה מאדם לאדם.

ה. מודעות עצמית יתרה מובילה לליקוי נרכש ביכולת לראות את דובי היער.

ו. והיער? שאלו את שר היער אודות היער.



הצל שלי ואני, אצל ש' בחדר האמבטיה.