(כל הארדיסקינו שבו בשלום לבסיסם. מה שאי אפשר לומר על כמות נכבדה של נשיאים מתים על ניירות צבעוניים)

יכול להיות שהן תחזורנה אלי לאט, שאצטרך להרטיבן ברוק, לרכך אותן בלעיסה, מעשה אסקימוסית.

והחרדה, מה אעשה איתה, אולי להתייחס לזה כאילו רק אתמול נפרדנו, כאילו לא עברו עלי ימים בגבהים שונים, כאילו לא שבקתי ונאנקתי ושמחתי ודמעתי וקיללתי ופיללתי והתבודדתי. (האחרונה, בעיקר).

התעטפתי בבדידות, מרחיבה את יריעתה למידותי (אקסטרא אקסטרא לארג'), אחר כך פורשת אותה על בוץ המחשבות, ומתפלשת. בחמימות.
כתבתי כמעט כלום. הפנקס נעלם, ואולי העלמתי אותו בלי כוונה? הנה, היום הוא צץ, מעצמו.

והיה מחשב ישן ומקרטע, שיכולתי בעיקר לקרוא בו ופחות לכתוב, ומכאן נגזר אֶלם. נטולת מילים, כמו כשנוטלים את הקפאין מן הקפה, והוא נשאר חסר טעם וריח, עייף ובלי כוחות.
[אבל יום אחר כך, כשמרק צהבהב מבשל את עצמו על כיריים, אני מנהלת עם עצמי שיחות מהסוג שלא מנהלים מספיק בבית ספרנו, מבטאת מילים שהעלו ירוקת בשמש ובלחות של אוגוסט ואז נצפדו בקרה של לילות טבת (רגע של בהלה: אני אוחזת את המצח ומנסה לחלץ בכוח את שמו של החודש שבא אחרי כסלו. שכחתי את סדר החודשים העברי. בושה) נניח, קונטרפונקט. או: אווירון (שהוא כלי שעובר בתווך של אוויר) ]

ואלה, החרוזיוֹת, עגולות ונוצצות, שהבזיקו פה ושם, שלחתי אותן בעיקר לשָם. קצת עונש עצמי שלא ברור על מה, או התנקוּת, או חופש ממחויבות, גם אם היא עצמית. והנה עכשיו התיישבתי מולו-מולכם, נצמדת אל המקלדת כמו עולל אל פיטמה וורדרדת, מנסה לשחזר,
לעזאזל, מה היה לנו שם?
מה עשיתי משך שבועיים, מלבד לרצף את הגג בשרעפים עד זוב נוירונים?

(טוב, בעצם גם לעבוד שבע משמרות בשבוע, לדבר בממוצע עם ארבעים לקוחות ביום, חלקם כעוסים מאוד, כולם ישראליים, זה לא הולך ברגל. כלומר הולך, אבל הליכה מתישה).

(הו כן, והבטן כואבת, הלכנו לנגב בצהריים, ואני חטפתי את תסמונת המטיילים הידועה בשם "נקמת מונטֶחומוס")

אולי אני בכלל מדברת עכשיו מהבטן. דברים שיצא לי לשתוק כשקרו. ניב סגר את הבלוג שלו. גם יורם עזב. זה חבל עד מאוד. דברים שלא הייתי כדי להתווכח עליהם בזמן אמת, ועכשיו כבר מאוחר, נמחק, עבר. לטעון כמו תינוקת "לא פייר"?

לא פייר.

חשבתי שיהיה יותר קשה בלעדיכם, מבלי להיות זו שֶ. חשבתי גם שיהיה יותר קל. טעיתי, לא זה ולא זה, מצב ביניים, נסחפתי למימד קיומי שונה במקצת, כלומר, דומה, אבל כמה הברות מסודרות אחרת, וזה כל ההבדל כולו, זעיר ובלתי ניתן לגישור בוזמנית, אני יכולה כמעט לומר, הו כן, בעצם נחטפתי מכאן לשבועיים, והוחזרתי מחוקת זכרונות. (אבל ההארדיסק ניצל, ואיתו כמה חודשי עבודה. שיווווו).

אנשים יוצאים ונכנסים מחיי. לפעמים צריך שייעלם לך מישהו מהחיים כדי לחוש בחסרונו, ולפעמים אפשר לחוש שלא חשים בחסרונו, וזה סימן שנגמר כבר קודם, ואני, כרגיל, מבינה לאט. ואחרים שרוצים להיכנס (למה, בעצם? אני אף פעם לא אבין למה. זהו), ואני לוחשת לעצמי, הו כן, נדמה לי שאנחנו מראיינים כעת מועמדים חדשים, מנסה להעמיד פנים שהיא אינה קיימת, השאלה הזו, שהרהרתי גם בה ארוכות, אודות התזוזה התמידית במעגלים סביבי, מה במרכיבי אישיותי יוצר אותה, האם זה חוסר יכולת בסיסית לשמר קשרים ארוכים מכל סוג, או שאני פשוט לא חברה טובה? יש לי דרישות גבוהות מדי? נמוכות מדי? אני לא עומדת בהן בעצמי? אולי אני טועה בכלל לחשוב שקשרים כלשהם, בין אם חברויות ובין אם אהבה, נמשכים לנצח? מה רע, בעצם, בקרבתו של מישהו, כל עוד טוב לשני הצדדים, ואחר כך, אולי ההתרחקות היא בלתי נמנעת, ואני לא צריכה לראות אותה באופן יפני כל כך? (ויש מה לחשוב ולכתוב בפרק הזה, כאמור. עוד מעט).

ובכל זאת, אי אפשר בלי תחושת עלבון קלה כזו. שבועיים לא הייתי, והנה, הפרח הירוק מנפנף טריוּת מופלאה לכל עבר, ואיש לא בא להגיד שלוום. כמה מהר, כמה קל להישכח.
(אנחנו מלודרמטיים היום. הנה נרגיע את עצמנו המלכותי בשתי סטירות לחי מכוונות היטב. במיוחד היות שתוך חצי שעה מלאו הרמקולים קריאות מוכרות).


מדרגות נעות בעזריאלי, או: למה זה תמיד קורה לי.

הקוסם היה פה לפני שבוע. בא לבקר. יוצא שאנחנו נפגשים פעם בעונה. לא היתה זו עונתי, דווקא. אני אוהבת יותר את הפגישות של הקיץ, אולי משום שבקיץ אני יותר מיואשת ופחות מכונסת בעצמי. ובכל אופן, גם בעיצומה של ההתרחקות היזומה למחצה מכל מה שיש לו קול ותווים אנושיים, הקוסם ידע להתקשר אלי, שוב, בערב בו הכי נזקקתי למגע, לקרבה גופנית מלאה חיבה הדדית, לליטופים. למה עם הקוסם אני יודעת לקבל את המרחק הזה שלו, למלא את המצברים הדדית, ליהנות מהמעט מבלי לחשוב אותו מועט, מבלי לחפוץ ביותר?

[קרו עוד כמה דברים, שעדיין בשלב העיכול (נקווה שגורלם יהיה טוב מגורל החומוס). התרחקויות, התקרבויות, תכונה מורגשת. אולי, ואני חושבת, אולי, עם מחטים של היסוס ירוק בלחיים, אולי אפילו בא לי לחזור לדייטים (האחרון היה כזכור אי שם באוגוסט). כן, הבנתי את זה ממש עכשיו, כשחזרתי הביתה וניגשתי לסגור את התריסים, וריח מתוק ניגר מהם פנימה, מכשף ומרצד וזהוב. חשוך מכדי לראות, אבל נדמה לי שזה עץ החושחש מול חלוני, שפורח, ואם ההדרים פורחים - יכול להיות שכבר ההדרים פורחים? אני לא מתבלבלת?
כי אם ההדרים פורחים, זה הזמן הטוב ביותר לגרור מישהו לטיול הסנפה בפרדסים. הו, אי שם מתחת לעצם החזה משהו בבירור מלבלב, והנשימות נהיות רכות, חשאיות, אבל עמוקות יותר, מוכנות, אולי, לשאוף פנימה משהו חדש לגמרי].

ומה איתכם? מה שלומכם? מה עבר עליכם בזמן הזה של השתיקה, איפה הייתם, מה עשיתם, מה הרחתם? (התגעגעתם, כמוני? רגע המון ורגע לגמרי לא?  לא? אולי רק טיפונת? קצתקצת?)